שירי אהבה

 

אני זוכרת את עצמי זועקת לפרצופם של מבוגרים את חרוזים, שלימדו אותנו בגן. הם היללו את חבר סטלין ומפלגתו, המפלגה. אהבתי שכולם חייכו עלי ואמרו לי דברי עידוד.זה לא נמשך הרבה, כאימה אסרה עלי להטריד אנשים דואגים. היו ימי מלחמה איומה, מלחמת אולם השנייה.

זיכרונות מובילות אותי לבית הספר לשיעורי שירה. בכיתה ליד הלוח ניסיתי נעשות לפלות תשובה נכונה , ושומעת את מורה בקולה עייף וכאוס: 

את לא יודעת שזה פשוט ימב בעל חמישה שלבים?

בנקודה זו אני מפסיקה להתפלש,נכנעת ומתגלגלת מכל חמשת מדרגות למטה. מסביבי מתנפחות ומתפוצצות הוריים וכל מיני ימבים. שיורי שירה האלה ,כמו חומת חמר הפרידו ביני ובין שירה.   

כעבור שנים תפסתי איזו שירה הנעדרת למדנו עז.אבל היא אבדה לי, כעבר זמני, כאשר שיר יכול לשרוף לי את הלב.

לא כך היה עם שירי אהבה. קראתי אותם בשקיקה, בסטר. התחבאתי,  ולא התוכן הייתה סיבה (לרוב הם היו על אהבה נכזבת ונכונות לעשות הכול, כדי לזכות בה), אלא, הרושם האדיר שלהם עלי. נשמתי נעשתה כבדה, גלי התרגשות עולים ויורדים בגופי. דם מתרתח וחום מציף אותי, שפתיי מתנפחות, ואני לא מסוגלת לקראו עוד… אני בוערת.

רק במעבר ביו ילדות לבגרות הרגשתי עוצמת שירים האלה.

 כמה התביישתי מעצמי! איך אני, ילדה סובייטית ירדתי נמוך כל כך. הרי אני חברה בארגון ילדים אדומים, עונדת בגאווה עניבה אדומה וחולמת על הים כניסתי לחברות לארגון האדום של צעירים.

 אני לא ראויה להיות חברה בו. אבל אשמה לא בי, אלה בשירם הארורים הללו. אסור לקראו אותם. לפניי דוגמה, חבר סטלין. הוא מביט עלי מכל קיר. כמה הוא יפה, עיניים שלו מלאים גאווה והבנה. גאווה בי, דור חדש, שהוא גידל. הוא נטן ליו ילדות מאושרת, ואני אוהבת אותו. הוא עצמו עמד בכל הקשיים, בעינוים, ברעב, בכל. ואני? בדבר קטן מעדתי, לא מסוגלת לעמוד.

כמה בזתי לעצמי. שאני שוב ושוב חוזרת לשירים הללו. בוגדת. בוגדת…

וכמה מתוק לי עכשיו, בגיל 78 להיזכר בנערה, שהייתי אני,  אני!

 הנה היא בתוך עשב הירוק יושבת בלי לזוז עם עיניים עצומות. וכולה אש וספר שירה על בירכיה.  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פורסם בקטגוריה זיכרונות | להגיב

ילדות וזיקנה

 

 

תרגום מספר" העצות המזיקות"

 

כול כך נעים לחלום על מרחב
ולחטט באף

כולם סביבי מתעניינים

מה יש לי שם בפנים

ואם זה מגעיל אгתך חבר

על תסתכל עלי

 בתוך עפי אני מחטט

ולא בתוך עפך.

 

 

 

2        עם דהרת על אופניים בדירתך הקטנה

ופתאום הופיע אבא מטייל לו לקראתך

על תפנה אל המטבח

מקרר קשה כל כך

תעצור לתוך האבא

אבא רך והוא יסלח,

 

 

 

שיר, קראתי אותו בצעירותי. מעז הוא ממוסמר בזיכרוני. לתרגם אותו אני לו מסוגלת.

 

Стариков было мало старух было много

То что гнуло старух стариков ломало

Старики умирали хватаясь за сердце

А старухи рванув гардеробную дверцу

Доставали косгюм шерстяной тяжёлый

Покупали гроб дорогой дубовый

И глядели в последний как плывёт законный

прижимая лацкан рукой пудовой

постепенно образовывались квартиры

а потом образовывались кварталы

где одни лишь старухи жили

боялись воров о смерти бслтали

они болтали о смерти словно

она с ними чай пила ежедневно

такя же тощая как марья петровна

такая же грустная как анна андревна

вставали рано словно матросы

и сидя у зеркала долго долго

чесали гребнем чахлые косы

ложились рано словно солдаты

а спать не спали долго долго

катая в мыслях какие то даты

какие то вехи любви и долга

и вся их горестная вся трудовая

вся их долгая вся боевая

вставала в звоне ночного трамвая

на миг бессоницы не прерывая

 

 

 

 

 

 

פורסם בקטגוריה זיכרונות | להגיב

מרכלות

אני זוכרת את תנוחת נשים, שקועות בשיחה. ראשיהן מתקרבות זו לזו, הן לא ראות,מה קורה סביבן. לגבי זה היה סימן, עלי להקשיב בכל מחיר, מרתקים היו הדיבורים האלה. אבל נשים מגרשות אותי, ואני חוזרת, נזיפות שלהן לא עזרו, מתברגת בכל חור, רק להקשיב. אני שומעת "הוא עמר, עשה, היא ענתה, הסכימה, ושוב הוא, היא", ואיך לדעתן עליה להתנהג, ובסוף גזר דין,שאין ערעור עליו. גורלה של בחורה נחרץ, היא מנודה.

הייתי בת 16,כאשר אחותי קיבלה מתנה מדודינו. הוא לקח אותה על חשבונו לעבור קיץ בביתו. אני כבר הייתי אצלו שנתיים קודם, הגיע תור שלה. היא הייתה סטודנטית ללימודי תחבורה, והיה לה זכות לכרטיס חינם פעם בשנה לכל יעד, שתבחר. הכרטיס נשאר מיותם, והיא החליטה להעניק אותו לי. רק לזייף מסמכים, וכרטיס רכבת שלי הוא..

פחדתי,והייתי מאושרת, אחותי שמה לב עלי.הגשנו למלאכה, מתעודת סטודנט של אחותי הסרנו תמונתה בעזרת עדי קומקום, הדבקנו את שלי, גנבנו מאמה חותמת של בית מרקחת,והשלמנו בה חלק החסר של חתימה על תמונתי. השלמנו זיוף. דבר הבה חיה לעשות אותי מבוגרת יותר.אחותי עם חברתה עשו לי תסרוקת, מרחו שפתון, והסיגו לי נעלי עקב גדולות, שבכושי עמדתי עליהן. שאלתי איך אני נראית, כמו בת 17, הייתה התשובה, ומיררתי בבכי.

אמה עבדה שתי משמרות,כדי לכלכל אותנו,והייתה עייפה עד אפיסת כוחות. היא לא התערבה בנעשה.

נשלחתי לדרכי, והינה אני בתחנת רכבת של מוסקבה בעולם המתנת נוסעים . בדרך פחדתי נורה,שידרשו להציג מסמכים,יעצרו אותי, יזרקו לבית סוהר.היו שמועות, מה עשו בבנות בבית המעצר.

אולם המתנה הפחיד אותי עוד יותר. אנשים שכבו, עמדו, ישבו בכל מקום. צווחות תינוקות, נשים, גברים, תורים ארוכים ליד הקופות. מדי פעם חלון של קופה נסגר בטריקה, ככרטיסים בה אזלו. שאגות אכזבה, קללות פרצו מגרנות רבים, אנשים הלכו מכות. רק נוכחות של מיליציה מנעה מהומות. זעקות שבר של אלה, שגנבו אותם, לא זכו לעזרה מצד מיליציה, רק עצה מאוחרת להיות עירוניים. אנשים עם ילדיהם היו שם ימים שלמים עד שהסיגו כרטיס רכבת. וריחות. צחנה כבדה עמדה באוויר. לשרוטים אי אפשר להיכנס.

כמה צעדים מהמקום זוועתי הזה זרמה מוסקבה, הבירה, וכאן היה מחנה שקיטים.

עמדתי שם, מוכנה לברוח, ופתאום כל פחדים נשרו מעלי, הרי אוירה הזאות מוכרת לי! הייתי בה בימי הבריחה שלנו מהגרמנים. ילדותי, מורעבת ופרועה כמה בתוכי. הפסקתי להיות טטלה, אחות הכנוא. רוח הרפתקאות נשעה אותי עמה.מאולם בחיי לא הייתי אוד כמשוחררת, כחופשייה מכל עול, כמו בקיץ הזה. המחנה הזה, כמו בילדותי ,הפך לשדה צייד, אבל לא אחרי אוכל רדפתי,אלה אחרי כרטיס רכבת. הסתובבתי בין אנשים, מתברגת בתוך תורים לקופות. אבל אנשים היו לא פחות מנוסים ממני, וזרקו אותי בכללות. על כללות לא שמתי לב והמשכתי לתור אחר. פתאום נפתחה קופה לא רחוק ממני, זינקתי אליה והסגתי לי כרטיס רכבת, מקום ישיבה, כמובן. ברגע זה הייתי מוכנה לנסוע גם למזרח הרחוק, אבל כיוון היה חרקוב,עיר גדולה באוקראינה..

המחנה שקיטים המשיך להיות גם לקרון.כמות האנשים הייתה עצומה בו. קשה היה לעבור בתוכו. כף הגענו לחרקוב. הלכתי לראות את העיר, ולא זוכרת אותה, רק קרירות של בוקר, הייתי עייפה וחזרתי. בתחנה צעק מישהו, שיש לו כרטיס לאודסה, וקפצתי על השולל. לא חשבתי, שאיש יכול לרמות אותי, והוא לא רימה. דרך הייתה ארוכה,אותם צעקות, צחנה, שינה טרופה. פתאום אור כחול של ים פרץ דרך חלונות מלמטה וסינור אותי. אדישות נעלמה, אני קפצתי בין החלונות אחרי שובל הזה, שמופיע ונעלם. נוסעים הפסיקו לגדף אותי, הרי על מתורפת לא מאיימים.

 הגנו ,מסריחה ומלוכלכת, ומה זה מאושרת עמדתי ליד התחנה. שם, מעבר לבתים מאובקים חיכה לי ים. עליו חלמתי בלי לדעת.

וים לא אכזב אותי. הוא נכנס לתוכי, עטף אותי. עקבתי אחרי שינוי המתמיד של רוחו וצבעים שלו. כל הפרדה בינינו עוררה בי זעם. נער אחד נהג לצלול תחתי, ולא שמעה תחינת לעזוב אותי.עז תפסתי ראשו והחזקתי אותו בתוך המים. הוא הפתיח לי מוות נורה. פחדתי, והלכתי לשבת ליד דודה רוזה, אבל ים קרא לי, חזרתי. לא סבאתי מים השחור. אני נרדמת ומתעוררת בבוקר בציפייה לפגישה נוספת איתו.

באודסה התגוררתי אצל דודה רוזה. לקבוצת בתים, בעלי 5או6 קומות הייתה חצר פנימית. בצד החצר בתים היו חגורות במרפסות. הד היה כזה,שמילה, נאמרה בלחש, הייתה נשמעה בכל הפינה. ונשים דיברו בקולן המלה. שכנות, עם כוס תה ביד, המתיקו סודות. כל היה גלוי בחצר הזה. רוזה יצאה למרפסת, ומסרה דיווח מלה עדותי. כך, שלמחרת חייתי דמות מוכרת לחצר ולא עוררתי שום סקרנות. טוב חיה לי עם רוזה . גם היא אהבה את הים. מוקדם בבוקר תפסנו רכבת הקלה ויצאנו לשפת הים, האהוב עליה. רק בערב חזרנו.

רוזה,כמו אמה ברחה מאודסה מגרמנים. הן נפגשו בזמן המלחמה בעיירה, שהייתה פעם תחנה בדרך המשי. הן חילקו חדר עלוב, וגם שמחה, כאשר הגיעו מכתבים מחזית, ותיקווה,כאשר מכתבים פסקו. חלומות לא התממשו. בעלה ובן היחיד של רוזה לא חזרו, גם אבה שלי. רוזה חזרה לחדר שלה באודסה, לקן הריק, ואמה המשיכה בדרכה, גם היא בודדה. הן לא נפגשו עוד, ושמרו על הכשר כל חייהן.

אני הופעתי בחיים של רוזה, מלאתי אותן חודש ימים.אבל הייתי שקועה בעצמי. לא שאלתי, לא התעניינתי… לא הלכתי לראות את חדר, בו נולדתי, ולא רציף, ממנו הפלגנו מעיר הנצורה תחת הפגזות ללא הגנה. שם ,על הרציף ראיתי את אבא פעם אחרונה…בת 4 הייתי

אמה,רוזה, יהיה זכרתן ברוך…

הגיע העת לפרידה מהים, ושוב אני בתחנה, מחקה לרכבת.

 

פורסם בקטגוריה זיכרונות | להגיב

מרכלות (המשך)

מצתי את עצמי בערב קיץ חמים מסתובבת ברחובות בירת אוקרינה קייב,מחפשת קרובות משפחה, ולא מוצאת אותן. הן היו שרידי משפחתי הגדולה, שהייתה לי לפני המלחמה. דודי, אח של אבא היה דמות מוכרת בקייב, עובד פרקליטות. הוא חשב את אבא כרכרוכי, שדואג לחיים הפרטיים , והיה קומוניסט לא מספיק אדוק, אבל קשר נשמר. כאשר פרצה המלחמה,אבא, כמו הרבה אחרים, סירב לקבל פטור כבעל מקצוע מבוקש, והלך לחזית. את דודי השעירו בעיר בתוך קבוצה, שעמורה לפעול במכתרת נגד נצים.

הוא לא מצא איש מהקבוצה שלו, וברח למקום היחיד, בו הרגיש בטוח. מקום בו נולד, בו גדל,למשפחתו. שם, בקרבת מקום, רצח אותו אוקראיני במכת גרזן. בגרסה אחרת ירעו בו גרמנים. את אשתו ובת הקטנה דודי שלך רחוק מקרבות. אחרי המלחמה הן חזרו לקייב, ואותן חיפשתי. בלי הצלחה.

כבר חושך, אנשים התפזרו לבתים, ואני מנסה להיות בקרבת אלה, שאוד נשארו ברחוב. לילה ירד, תחבורה הציבורית כבר לא פועלת. מונית עצרה ואנשים עם מטלטלים נכנסו לתוכה, וגם אני,בטוחה שנוסעים לתכנת רכבת. אחרי כמה רחובות הם יצאו, ואני נשארתי לבד. בקשתי תחנת רכבת, מחטת בכיסים, חוששת, שכסף לא יספיק. {אף פעם לא נסעתי במונית, הכרתי רק ארגזי משאיות, שנוסעת במהמורת הכביש, או מטרטרים על אבנים, תוך ריקוד שיניים}. ועז שואל הנהג,עם אני מסכימה לארח לו חברה למשמרת לילה שלו.

ידעתי הטב מה על נערה הגונה לענות לחוצפה הזאת. ו… אני שומעת את השכמתי, ועוברת למושב לידו.

כך התחיל הלילה הזה. גם כעת אני שומעת את רשרוש צמיגים על הכביש, עיר חשוכה, וקול המאופק של הנהג, מספר לי על בנינים ומקומות, שחלפנו על פניהם. מידי פעם אנשים ביקשו להבאי אותם ליעדם, וגם התווכחו על תשלום הנסיעה, כי היו כאלה,הסברו,שגם אני צריכה לשלם, אבל הנהג המנוסה כיבה את להבות.

הקשבתי לו בשקיקה, ידעתי, במקום הזה התגבשה האומה העדירה. אומה רוסית. הוא הבטיח לי להורות בימים הקרובים את הקברים עתיקים, הריסות. האמנתי, שהם יספרו לי את סיפורי העבר,עם רק אגע בהם.

לקרת בוקר היינו על גדות דנפר, נהר גדול, העובר את קייב. פתאום הוא ניסה לנשק אותי. זה היה הלם. קפצתי, פתחתי את הדלת, לברוח. הוא התחיל להתנצל,עז דרשתי לחזור לתחנת רכבת. כאסתי מאוד, איך הוא העז להתנהג כך כלפי נערה, שמכבדת את עצמה! איש הפר הסכם בינינו,לבלות את הלילה בתורנות,לא דובר על נשיקות. בדרך הסביר הנהג, שלו התכוון,זה לו הסגנון שלו לפעול בכוח. וביקש להמשיך את הלילה. נרגעתי, ועז להקת מרכלות התחילה לצעוק בראשי. "לברוח" ציוו קולות הצורמים, " מבחור, ששולף ידיים בפגישה הראשונה, צריף לברוח". רציתי להתנגד להן ושמעתי את עצמי מסרבת לפגישה נוספת.

נשארתי לבד בתחנה מטונפת. דמעות זלגו בלי קול. למה היה עלי להקשיב למכשפות האומללות חללו, הרי הן לא מייחלות שמחה לאף אחד? הן כבר לא חלק מחיי. הייתי יכולה לעשות, מה שבא לי, וחשקתי לראות את קייב, וגם בחור מוצא חן בעיניי, דג'נג' כזה… חלום נגמר בפתאומיות.

רוח הרפתקאות עזבה אותי, נשארתי בגודל טבעי, כולי בת 16…אומללה ומפוחדת רציתי להיות בבית, עם אמא. כן, את אמא אני מבקשת.

 

 

.

פורסם בקטגוריה זיכרונות | להגיב

מרכלות (המשך2)

כך נגמרה חובשת הלימודים שלי. נמשחתי בחיי הרגילים.הרבה אשורים עברו.איך הייתי אני. בת16,האם רוצה לחזור לימים ההם, להיות שוב נערה,קלילת רגליים?. דלים היו היי, משעממים.אמה אחרי שעות רבות של עבודה, חוזרת עייפה ,לא יכולה לדבר.ערבים חלפו בשתיקה.חברה היחידה סיפרה על התאהבות שלה.אני, אין היה לי על מה לדבר. לבושה בלויים, לא ייחסתי חשיבות לבגדים, הרי אני אזרחית של מדינה הצודקת בעולם, הגדולה, יפה מכולם,בונה עתיד מזהיר. אנטישמיות, שטפטפה עלי בגשם, אופפה אותי בכול משב הרוח לא בלבלה אותי.אנחנו, עם הסוויתי נשנה את המצב. היסטוריה לא תלמד אותנו רזי החיים, באנו לשנות דברים, ונשנה. ובינתיים רק שירי אהבה ונסיכים מרומנים היו בראשי. קנאתי לחיים מסעירים של אחותי,שם, במעונות הסטודנטים שלה. ריקודים,נשפים.שירים מלוכלכים,ששרה לי, אני זוכרת עד היום. רציתי להיות מקובלת, ופעם הייתי, אבל היהדות שינתה הכול,הוציאה אותי מהחברה.ידעתי, ש אפשר היה לשנות, רק להצטער בקול, שאני יהודיה, להסביר, שאשמה לא בי, ולקבל מנפשות הטובות השתתפות בצער גורלי, להחליק אמירה אנטישמית, להיות מרוצה,כשהם אומרים, שאני טובה ולא כמו יהודים אחרים..עז לא ידעתי שבצעד זה הייתי מתנתקת משורה של אבותיי, אשר סירבו להתייוון, להתנצר,להתאסלם. האים רציתי לעשות כן? חשקתי. אחותי הלכה בדרך זו,ולי לא היה כוח. לא יכולתי. שכל לא שיחק שום תפקיד, כלא היה בי אותו, רק תחושת בטן.

כך, בלי להרגיש, נפרדו דרכינו.ראיתי איך אחותי, הנערצת, השתנתה.נערה,עומדת על דעותיה, מסרבת לקבל רחמנות הפקידה,אשר רצתה לרשום אותה כרוסיה, אחותי דרשה להירשם יהודיה, נערה, אשר התווכחה עם מורה,שכולנו רעדנו מפניו, רק לא היא. היא הסבירה,שכדי לפטור תרגילי חשבון דרושה ידע,ואין צורך לזכור נוסחאות בעל פה. לכן,יש לתלמיד זכות לבאו למבחן עם נוסחאות ביד. המורה הזועם סם לה ציונים שליליים רבעון שלם, ואחר כך שעה החזיק אותה ליד הלוח. תלמידה מבריקה, היא ענתה על כול שאלות, והוא נתן לה ציון טוב, מורה אמיתי הייה, המורה.דבר קרע בזמנו המפחיד של סטלין, בבית ספר כפרי.

והינה, היא "קיבלה את האחר" ואחר הזה אכל אותה מבפנים. נעלמה נערה עם האש בעיניה, ודיבור המרתק שלה. היא התחילה להשמיע קלישאות, שנאמרים בכול קרן רחוב, נעשתה צדקנית ולא מעוניינת. המשכנו בצחקוקים, אבל קסם עבד לה. ראיתי אותה מחליקה בעיות, לא מתעמקת, ומתאבנת בדעותיה. ואני?נערת בוסר,חשבתי את עצמי חכמה, מבינה הכול, והייתי מאוד, מאוד בודדה.

במצב זה נכנסתי להרפתקאות של חובשה הלימודים שלי.

מפגש בין שני צעירם, מלאי יצרים נגמר כאילו בכלום. גבר צעיר, נעה, סיגל לעצמו היי תענוגות. לא היה לו שום צורך להפעיל כוח. הוא שידר אמינות, בנות נפלו בראשותו מרצונן, ואני הייתי אחת מהן. הוא לא היה חייב לשמור עלי, זו דרכו.כול כך כאסתי על הצעיר, כבי הייתה אשמה. כמובן, הייתה שמירה עלי, שנתנה לי כוח להתנגד.

אירוע מכוון עבורי, אבל מה משמעותו? לא הבנתי, וחזרתי אליו שוב ושוב במחשבתי. לא ממש התאהבתי בו, לא ראיתי אותו בחושך, וכמיהה לקייב, זה רק היה תירוץ. עז למה נכנסתי להרפתקה הזו?

אני זוכרת את הרגשה הנפלאה, כאשר עולם כאילו היה פרוס לפני. חופשייה אני בכל מעשיי, כנפיים נצמדים אליי, ומרימים אותי אל על. ועז עפתי ישר למלכודת. קולות זועמים של מרכלות עצרו בעדי.הן היו טבועים בי, וחייבו לציית.

כמה טוב, שאוד לא היו ארגוני נשים, המסבירים לי, לנערה, חסרת הבנה, שזכותי לשתות לשוכרה, להיות כמאת ערומה, ללכת לדירתו של גבר זר,ו… להיות צודקת. ומה הלה?. הן, נשים יבכו איתי על עובדן נעורים,על אמונה בבני אדם, על חיי מרוסקים. הן יתלו את גבר בחוצות העיר, אבל מה זה יעזור לי?

התנגדותי לסוג הזה של פמיניזם,כהוא, לדעתי,גורם למום נפשי עצל בנות.שוב אני חוזרת לימי ילדותי ונעורי. הטפות חינוכיות נקלטות. אבל עקום. שקר, לדוגמה, נעלבתי מאוד, כאשר שיקרו לי, ואני עצמי שיקרתי חופשי. גם מספרים לא לומדים הרבה, כאין עומק פנימי בתוכי.כוח המניעה למחשבות יותר עמוקות היה פחד מזעם אמי, רציתי להיות טובה בעיניה. כוונות טובות לא ערכו זמן רב, רצון לבדוק אומץ ליבי ולהרחיק את הגבולות המותר, וגם סקרנות דחקו בי. אני זוכרת, כאחרי מעשיי אסורים הרגשתי סיפוק ואשמה,גם כאשר לא נתפסתי. הרגשה זו הובילה לחשבון נפש עמוק יותר. הרגשת אשמה היא מרקיב חשוב ביותר להתבגרות הילדה. ארגוני הנשים מסירים מבת רגשי אשמה ובכך חוסמים לה דרך להתייסר,לבדוק את אחריות שלה, להבין מורכבות החיים, להתפתח, להתבגר. משאירים אותה תלותית, עם שכל שטוח. לא מסוגלת להתמודד עם החיים בכוחות עצמה. היא חסרת עונים, כול מגע עם גבר נרמה לה כהטרדה מינית. יחסים מעוותים בתוך המשפחה.

רציחות נשים גדלות והולכות וארגוני נשים רק מגדילים את הלחץ. הם לא מסוגלים לעבור בעצמם אותו חשבון נפש,שדורשים מאחרים.

לדעתי, אישה, שחיה עם גבר, שוכבת איתו, בונה משפחה, מגדלת איתו ילדים. ויום אחד הם נכנסים למשבר,ועז, בעזרת ארגוני הנשים, היא מגלה, שכול השנים האלו, היא חיה עם מפלצת. אם כן, מי את,? רפט שכל? את ראית אותו בכל המצבים. חזק, חסר אונם. ומה, אין לך עיניים, חושים? את בובה על החוט, שמסובבים אותך? אומרים לך עד כמה את צודקת, ואשמה רק בו?

את תורידי אותו עד אפר. את סחטי אותו כלכלית ונפשית עד לשד העצמות, והוא ישבר,ויברך, או התאבד, או ירצח אותך. מה שלא יהיה, דבר לא יעזור לך. בכל מקרה אישה משלמת את מחיר במלואו. יום אחד חוט,שמקשר אותך עם ארגון נשים יתרוקן, הרי לארגון יש אוד הרבה משפחות לעזור להן, או להרוס, תלוי במבט המסתכל. את נשארת לבד, מלאת עילבון על מדינה, ממשלה, על ארגוני הנשים, הרי הם ביססו את הטלות שלך בהן, ועזבו.

ובכן, לא בגלל גברים אני נגד תנועת נשים הזו, ולא בגלל ילדים. גברים ימצאו את הדרך להסיר מעצמם את העול הנשים, וילדים גדלים בכל מצב,כפי, שגדלו ילדי קיבוץ, כפי שגדלנו אנו, ילדי מלחמה ברוסיה ללא אבות. יצאנו ציבור מגוון, ובניגוד לתחנון שלטונות. פמיניזם הזה השאיר את אישה בבדידות, דומה לבדידות רכלניות אחרי המלחמה ההיא, בדידות אמי ואוד מלוני נשים.. גברים שלהן נמחקו מפני האדמה..

גם לזכר רכלניות של ילדותי, שכול כך רצו את גבר, להקים איתו משפחה,לגדל ילדים.חלומן,שלא התממשו, אני מתנגדת לפמיניזם הזה.

.פעם קראתי שיר חזק, לא טרחתי לזכור שמו של פייתן, אבל שיר איתי יובל שנים.הנה הוא ותרגומי:

"мы ушелшие без времени. дело было не с руки

Наших девушек как пленниц разбирали старики

Злые мальчики забавами понатешились над бабами

Назывли их старухами выбирали посвежей

Не нашлось тогда защитников не сыскалось сторожей

Сторожа лежат под травами корни кости их сосут

"м цветы и песни сфлагами чьи то девочки несут

הלכנו טרם עת, זה לא היה בסדר. השארנו את בנות לבד, בקור מקפאי

זקן, פרחח צעיר ניצלו אותן כמו חפץ, ואף אחד לא בא, כדי להציל אותה

מגן אהובתי שוכב אמוק באפר, וילדות זרות עם דגל מתנופף

באות אליו עם שיר, ומבעיות לי פרך, ולך, אהובתי, אין כתובת מגורי.

צליל הזה של בדידות צורבת אני שומעת גם היום. הוא מופיע גם בסיפורים אישיים של נשים מצליחות ו גם כוהנות דת פמיניסטי, ובספרים שלהן.

.אישה בוגרת, היודעת את מידות כוחותיה יכולה למצוא את מקומה במרחב הגדול של חיים. לא פשוט להגיע לבגרות, חיים מלאים וקשים צפויים לנערה.

רק משפחה ישנה וטובה ,בכוחה לגעול אותנו מבדידות. לא משפחה ככותרת, אלה זו,שנבנית במשך אשורים, למרות המשברים. כל בני משפחה משתתפים בבניה. אישה תופסת בה מקום מרכזי. דרושה לה ידע, לא רק לקבלה משרה מכניסה, גם כדי להיות נשחקת, לא משעממת. כך עשו ארבע אימהות שלנו לפני אלפי שנים. אף אחד לא יכול לקראו להן מקופחות. הן חיו לצד גברים חזקים, והיו עזר כנגדם, קיבלו החלטות עצמאיות ועצבו את המשפחה, כפי שהיא היום.

 

 

פורסם בקטגוריה זיכרונות | להגיב

וולודיה

כבר לא היה מחסר בנים, קם דור חדש,ואני נמנעתי עם הדור הזה, אבל לא הלך לי עם בנים, ודבר הטריד אותי. פעם נסעתי עם חברה, ושאלתי אותה על הדרך להכיר בנים. היא ענתה לי שאין דבר קל מזה, ומיד דגמנה לי. היא איתרה בקרון בחור מתעים, התכופפה לעומתו, ושעלה אותו מה השעה, והופ הוא כבר יושב מולה, הם צוחקים ומפלרטטים. ראיתי את חיוכה השובב, ברק בענייה והבנתי שאין לי סיכוי לעשות כמותה. ויתרתי.

כבר הייתי סטודנטית באמצע לימודים, כעשר היא לקחה אותי למסיבה. הייתי יושבת בפינה כהרגלי. קבוצה גדולה של בחורים נכנסה לחדר. בעלי לעתיד היה בינם. התחלנו להיפגש.הוא היה לרוחה של אמה, אבל התנזרות רבת השנים שלה השפיעה עליה. כאב לה לראות את הבת הקטנה שלה הולכת בדרך כל בשר. הכאב שלה הרגשתי היטב, ונסגרתי אוד יותר. לא בשמחה הלכתי לפגישות האלה, היו לבחור שתי חסרונות לדעתי. ערמת תלתלים בלונדיים הייתה על ראשו, ואני העדפתי שחרחורים.חסרון אחר היה הרבה יותר גרוע. מלא הומור היה בחור הזה, ולא היה מסוגל לעבור על אמירות הנבובות שלי, נלקחות ממורל קומוניסטי, בלי תגובה. הערותיו היו רכות ואהובות, אבל לא סבלתי ביקורת. זה הכעיס אותי נורה. התפתלתי מעלבון, מתסכול, ברחתי מפגישות. אבל הוא תמיד ידע להתפייס.אני זוכרת,פעם הוא בא לביתי אחרי ריב כזה עם קובע אחר, שאלתי למה, והוא הסביר, שבקובע ההוא רבנו,לכן החליף אותו, עברו כבר יותר מיובל שנים, אבל מילותיו האלו מחממים את ליבי גם היום. אבל, גם כשהוא שתק ראיתי את הצחוק בעיניו ונעלבתי שוב. ביום הפגישה אני מושכת זמן. כבר מאוחר, אני מתחילה להתכונן. שערות הלא ממושמעים שלי מעצבנים אוד יותר. כל דבר, שאני צריכה נעבד לי,וכך,הופעתי באיחור רב. אבל פגישות היו נעימות. ספרנו כסף, שהיו ברשתנו, דנו מה אפשר לעשות בהם. לרוב אפשרות הייתה אחת, לשוטת בין חצרות של ארבת, האזור ציורי במוסקבה,אהוב עליו. כמה אהבתי שוטטות הזו. לילות קרים או גשומים, חצרות וחשוכים, ומוזיקה של ריקודים, הבוקעת מבתים. אנחנו רוקדים בחושך ואלס או טנגו, זוגות אחרים מצטרפים לריקוד. זיכרונות מתוקים..

קסם ניגמר, כשאני משמיעה דעה שלי, ומיד רואה זיק בעיניו.לא ידעתי עז, שעברתי תיפול החשוב בחיי. עם כל עוקץ ניתק גרגר חצץ מנפשי, אבל זה היה כואב, אלוהים,כמה כואב זה היה. שנים עברו עד שהשתחררתי מחצץ הזה, התרככו תכריכים, עשויים מסיסמאות סובייטיות, שחיתלו את נפשי, וקיבלתי נשק ביד. לא רציתי בו, הוא הוכנס בי בכוח, והשתמשתי בו כנגד הבחור שלי. מגיע לו..

היה לו מעיל, המעיל הזה חי במשפחתו שנות דור, בחור חמד אותו מילדותו. והינה , סוף, סוף הוא קיבל אותו.פרמו אותו, הפכו ותפרו מחדש. הנער קרן מאושר, והתפאר בו בלי די. המעיל היה עשוי מבד צמר עבה, לא יודעת את צבע המקרי שלו. כשהכרתי אותו היה לו צבע חלודה,אבל לא צבע או גזרה היו סיבת הערצה של מחזר שלי, אלה תחונה הפנימיות שלו. גם בגשם חזק הוא נראה יבש,רק כבד, כמו טיטול אחרי לילה. חברה שלי, אחרי שהכירה את מעיל פסקה ,שלאולם לא הייתה יוצאת עם בחור במעיל כזה. קל היה לה להגיד, היא תפרה לעצמה את בגדיה, וגם בשמלה מבד משומש נראתה אופנתית. אבל מילותיה עוררו בי החלטה לא לסבול אוד יריב נחות כזה, לא בכבודי להתחרות עם המעיל. עז עקצתי את מעיל ובעליו, ובהצלחה…

אני חוזרת אחרי שיחה קשה. עצובה. ועז נזכרת בכל פרצופים של השיחה, כולל אותי,ו מצחקקת. אני בעצומת ריב עם בעלי,מאשימה אותו קשות. פתאום נעצרת, תופסת, שאין כשר בין דבריי. אני מסתכלת עליו, רואה את הזיק המוכר, ואנחנו במקום לנהל מריבה קשה, כמו כל זוג מכובד. מתגלגלים מצחוק, כמו בני טיפש עשרה. כך בעזרת הומור חיים נעשו קצת יותר קלים.

כל זה היה אחרי שנים, ובימים ההם היינו בתחילת דרכינו.

הוא הכיר לי את חבורה שלו, גם הם סטודנטים. לא פעם תפסתי מבט מאחת הבנות, האומר "מה היא עושה כאן?" ובאמת, לא ידעתי, מה אני עושה בין המוסקבאים הסנובים האלה. רק וולודיה לא לעג לי, רק בחברתו היה לי קל, הוא היה חבר ילדות של מחזר שלי, הוא, ועוד בחור. וולודיה היא קודקוד בינם. הם שלושתם ידעו על כל תערוכה מעניינת, שהציבו אותה כמעט בסתר,רחוק ממרכז מוסקבה, או סרט,שהוקרן חד פעמי. תמיד לקחו אותי איתם. לבי התרחב מגאווה , כאשר הייתי בחברתם יפי תואר האלה. הם דנו על ציורים, סרטים. ואני שתקתי והקשבתי בעניין.

נפגשנו כחבורה, יצאנו לפיקניקים. בנים הביאו הבנות, שכל פעם היו אחרות. רק אני הייתי קבועה, וגם יננה, בודדה וזועמת.

חלפו שנים, נשרו חברים, בואו אחרים, ורק וולדיה נישאר. הוא זכר ימי הולדת שלי, ביקר אותי בבתי חולים, שהתאשפזתי בהם תקופות. הייתה משיחה בניינו.. סבתא, שגידלה אותו הוסיפה לתחושה זאת ללא מודע. היא נזפה בו על בחורות הרבות שלו, ודרשה למצאו נערה דומה לי ולהתחתן איתה. דבר אחד היה ברור לי, אני לא שוברת את ידידות הילדות שלהם, וכך חשב גם וולודיה, לדעתי…

חיים נמשחו. אחרי מאמצים קבלנו חדר למשפחה הקטנה שלנו. ארמון של 10 מטרים, אומנם בלי מים ושרוטים, אבל עם תנור גז וכניסה נפרדת. שכנים קיבלו אותנו בעוינות. בעבר הרחוק היה זה ישוב של חיילים. צרים מבית רמנו ארגנו את צבא בצורה מאוחדת. הם נתנו לכל יחידה שטח, חילקו אותו בין החיילים, כך,ששכנים חיו לוחמים באותה יחידה. חיילים בנו בתים, הקימו משפחות, והתפרנסו מחקלאות כש לא היו מלחמות, משכורת השלום הייתה קטנה, וגם בכושי שולמה. כשהיגיעה מלחמה,הם קיבלו כל החבות, תשלומים עלו, וצבא יצאה למלחמה.

פטר הגדול תפס שלטון מאחותו החורגת סופיה, צבא ברובה תמך בסופיה. עונש השתיק כל התנגדות. תורי חיילים התקדמו לאת למוקדי הריגה, שהוקמו על כיכר האדומה, אמהות, נשים, ילדים מרורים בבכי היו נתלות על נדונים השותקים, כאשר טור התקרב לכיכר, שומרים גירשו נשים בכידונים. הן נשארו שוכבות בתוך הבוץ. פטר אילץ את אנשי חצרו להיות תליינים, לקטוע בגרזן ראשי של חיילים. רבים לא הצליחו להרוג במכה אחד. פטר,גדול ממדים, עם עיניים בולטות, מטורפות רץ ממוקד ל מוקד עם גרזן ביד וסיים את מלאכה תוך ניבולי פיו. דם ניגר בכל מקום.

חיילים היו חופשיים,לא אריסים של כנסיה או אצילים. אחרי הוצאה להרוג משפחות לא נושלו מאדמתם, ולא נלקח רכושם.הם המשיכו להיות חופשיים.בכל דור חלקות אדמה נעשו קטנות יותר, אבל אנשים ברובם לא נעשו עוניים. בנים נשלחו ללימודי מלאכה, נעשו אמנים, סוחרים, הפכו לאנשים עמידים ושמרו על מעמדם החברתי בקנאות.

אצילים גם הם חילקו את נחלתם בין ילדיהם והפכו לעניים יותר. כדי לשפר את מצבם הכלכלי הם שלחו את ילדים מוכשרים של אריסיהם ללמוד מלאכה, ואחר כך אריסים הללו השתקמו בעיר הגדולה. חלק ניכר מהכנסה שלהם שולמה לאדונים. רבים מהם התבססו והפכו לאנשים אמידים. רבים הסתירו את העובדה, שהם אריסים והתחתנו עם צעירות של העיר. לפי החוק היא וילדיה הפכו לרכושם של אצילים. לכן אנשי העיר החופשיים שמרו על הבנות בכל משמר ונעשו אוד יותר חשדנים כלפי זרים.

במהפכה הם איבדו כל רכושם. הם נשארו לגור בבתים (מי, שלא נעצר),שטח של בית היה קטן. בנים גדלו, התחתנו. אב בנה במו ידיו ובכספו שלו דירת חדר לבנו המתחתן. בן, אחרי שנים, קיבל דירה ממפעל, בו עבד, ועירייה נתנה את החדר לנזקקים, לאנשים זרים, ואחי גרוע ליהודים, לנו. לא חשבנו, שגזלנו את הרכוש, לא ציפינו ליחס עוין משכנים ומסביבה, אבל קיבלנו אותו. לא דיברו איתנו, ילדים לא שיחקו עם בת הקטנה שלנו. פעם היא אבדה לי . כמו מטורפת חיפשתי אותה, שאלתי בכל בית. טרקו לפניי דלתות…

בעלי הרבה היה מחוץ לבית לצורך עבדתו, ועזרה קיבלתי מקרובים, מחברים, מוולודיה. הוא בא לבקר אותנו.פעם קרה,שבעלי לא היה בבית כאשר ביקר. דיברנו וצחקנו בתוך הלילה.למחרת יצאנו את הבית,אני זוכרת, הלכנו באמצע הרחוב השקט,ביתי בינינו, דורשת משחק.אנו הרמנו אותה, והיא צחקה בקול רם.הבחנתי בפרצופים הדבוקים לחלונות ושבבות אחזה בי. הם, בוודי, מצפים לצרחות ודם, לא יקבלו. דמיינתי,איך נצחק עם בעלי, כאשר אספר על כל זה.

כאשר פלש צבא לפרג בא וולודיה להחליף דעה. קומוניסט אדוק, הוא צידד בפלישה. התווכחנו אד צעקות, ואפילו חשש קל לא היה בנו, שהוא ילשין. כזה היה וולודיה.

הוא התחתן עם יננה. התמעטו פגישתנו. חיינו נעו במסלולים שונים מאוד. הוא נכנס למסלול נומנקלטורה, היינו רחוקים, אבל נמשחו פגישות, וכל פגישה הייתה עמירה, שאין שכחה, הכל נשאר, כפי שהיה, והייתה זאת הבטחה, לפגישה נוספת.. מתי שהוא…

כאשר יננה התאשפזה, הוא הביע לי יצור היקר לו בעולם, בנו התינוק, כדי שאטפל בו…

פעם הוא בא נסער, סיפר על ישיבה הסודית של מפלגה, על כך, שכ40 אחוז של מישרות מחקר תפוסות על ידי יהודים. זה לא היה סוד. לא פעם אני ובעלי דנו על זה וצחקנו,שאפילו שלטונות הסובייטיות לא יוכלו לנו, ליהודים. אבל לוולודיה זה היה הלם. רוסי,אוהב את מדינתו,איש בלי רבב, ושמץ אנטישמיות לא דבק בו. הוא מבין פתאום ,שעם כקטן תפס נפח כגדול במולדת שלו. זה לא בסדר, צריך לעשות משהוא, לתקן את המצב. הוא ביקש את דעתנו. שאלתי אותו, מה לעשות לנו, ליהודים, והוא ענה,שצריך להתאמץ אוד יותר. הייתי המומה, קיבלתי מכת גרזן. ברור חיה לי, שהוא כבר קיבל החלטה, לא עצה הוא ביקש, הוא רצה עידוד מצידינו, תמיכה ברדיפת היהודים. לא יכולתי לחשוב בבירור, תחושות השתוללו

בי. פתאום ראיתי זר בדירתי, וגבר זר הזה, הוא לא אחר, אלה וולודיה. וולודיה! אם כך, לך לעזאזל אתה,

וולודיה! לא רוצה לראות אותך יותר… זאת הייתה פגישה אחרונה שלנו.

אני נשארתי בתוך שברי עולמי. לבי דואב. עם בעלי לא יכולתי לדבר על זה. הוא היה שונה ממני, הוא קיבל חינוך אחר. אמה שלו גידלה אותו. פגשתי אותה בגיל העמידה שלה. שפתיים וגבות מיוצבות, אף חזק, אור פניה חלק בצבעים עדינים של חלב וורוד. כאשר רמת שערות נפלה חופשי, הילה זהובה עטפה אותה, עיניה גדולות אפורות, ותמיד בצבצה בהן דימעה. אישה כשה הייתה אמו הז"ל. לא הייתה בה שמץ של חמלה נוצרית. שלושה בנים גידלה. היא לקחה על עצמה טיפול על משפחתה שלה ושל בעלה. היא טיפלה באמה החולה שלו אד יום מותה. חוץ מאמה, שתי אחייניותיו היו איתם בחדר עלוב הזה. היא גידלה וחיתנה אותן. כל חייה חיה באוני מחפיר.

לא כך התחילה. בת של קצב, מילדותה היא עבדה קשה, חזקה וחסונה, ולא ידעה מחסור. מגף מהפחה נכנם לחיי העירה ודרדר אותם. לא רק היא, כול סביבה הייתה באותו מצב. אשת שטעטל, תרבותה היה ידיש. גם כשהיא דיברה רוסית היה זה תרגום מאידיש, שפה עסיסית וצבעונית. היא לא הבינה, איך אנשים חכמים למראה הפכו את החיים סבירים לכעור כזה, וכל הרוסים ויהודים הקומוניסטים היא הגדירה במילה אחת "גויים".

כעשר בן הקטן שלה חזר בדמעות, נעלב ממילות אנטישמיות, היא נזפה בו , "מה אתה בוכה, מה חשבתה לעצמך, מה אתה מצפה מגויים האלה! הם הרי גויים, לא יכולים להיות אחרת. שב לאכול מרק של אמה, ותהיה לי ברי." וילד קטן שלה אכל מרק, והלך לשחק מעודד.

בעלי לא ציפה מוולודיה ניסים, לגביו הוא היה ונישאר חבר הילדות שלו.

לא כך היה לגבי.אני גדלתי על טהורת קומוניסטים. שיווין וצדק היו תפילותיי. כבר לא האמנתי לשלטונות. חיפוש של שנים רבות אחרי עמי, הביא אותי להבנה של מעגלי החיים אנושיות. הם היה כשונות, וכדומות גם יחד. ובכל מעגלים האלה לא היה מקום לשיווין. בכל פעם, שהוא נכנם לחיים, אחריו נישאר שובל של דם וסבל. אני עצמי הייתי שפנת ניסויי הזה, שנמשך כבר 50 שנה. ובכל זאת הסיסמאות השובעות לב ההם חיו בתוך ליבי. הרי הם הבטיחו חיי כבוד ושלום לכל העמים בעתיד,לילדים שלי. האמנתי באמונה עיוורת , שלא הדרך, אלה הנהגה, היא אשמה בעיוותים. יבואו אנשים משכילים, טהורים, כמו וולודיה, ומצב ישתנה.

שום אנטישמי לא יכול להכות אותי, כמו שעשה ידיד הנפש, וולודיה. ידעתי, ששום אנטישמיות לא חייתה בדבריו, לכן, הייתי חייבת להבין. מה הייתי אני מרגישה, אם עם זר תפס כזה מרחב בנחלתי, והבנתי, שצדק וולודיה. הוא הציב לפני ראי, וראיתי נו את המציות. לא חשובים נסיבות. הרוסי הזה לא חייב לי כלום, ולא שהייה שלנו כאן אלף שנים, ולא דמיינו, שנשפך, הם לא חשובים. אני זרה כאן. אבדו לי לא רק ידיד, גם ביתי, גם מולדת – עולמי שלי אבדתי ואין אשמים.

בהדרגה, נקרעו חוטים אחד,אחד, שקשרו אותי למקום, בו נולדתי, אהבתי. חוט האחרון התפוצץ, כשמתה עלי אמה. לא היה לי חשק לצאת, לפגוש אנשים, לטייל. ועז בעלי אמר מילת כסם-ישראל. כן, רק ישראל,נחלת אבותיי. בזמנים ההם היה אפשר לחשוב עליה,(קיבלנו מתנה מאלוהים) ולא חשוב, מה יהיה. אין לי מקום אחר. אני לא רוצה, שבאוד 100 או1000שנה יבא אלי אחרת וולודיה אחר ויגיד לי, הידיד שלי, שעמי תופס את מרחב שלו. אני לא רוצה להתייסר ולחשוב, מי כאן צודק. עמי, הוא עמי, ולו אכפת לי מי הצדק הזה.

עזבתי,לא יכולתי להביט אחורה. רק אחרי שנים אני מסוגלת להתגעגע ולזכור בוולודיה, ידיד יקר …

פורסם בקטגוריה זיכרונות | להגיב

מחלפים כםף

 

בתום המלחמה טלטול הענק עבר על המדינות ברית המואצות.מספר עצום של אנשים נדדו על רחובי רוסיה. רובם רצו לחזור לבית אבותיו, או לעבור לעיר הגדולה.זה לא היה פשוט. כל אחד חייב היה להירשם אצל שלטונות, אפילו אם באת לביקור קרובים. הם חויבו להודיע למשטרה על הביקור, שארך יותר משלושה ימים. למי שבא להשתקם, היו דרושים מסמכים, שהוכיחו, על מקומות, בהם התגורר, עבודות קודמות, מה זכותו להיות, במקום הזה ואישורים,אין ספור אישורים.

אנשים חזרו, אבל לא היה להם מגורים. בתים, שחיו בהם לפני המלחמה, נהרסו, או נתפסו על ידי אחרים. לאמה שלי לא היו דאגות בכשר למגורים. בכל מקום, שעברנו אליו, היא כמנהלת בית מרקחת, קיבלה דירה, אבל למעטים היה מזל כזה.

הוא חזר הביתה, למוסקבה אחרי שנים קשות של מלחמה. מתחנת רכבת, חסר נשימה הוא רץ למקום, בו היה ביתו וחשש, שבית נהרס בהפצצות. אבל בית עמד על תילו, ואיש עף במדרגות, דפק בדלת של דירה המשותפת. לא נתנו לו להיכנס.שכנים הסבירו לו, שחדר תפוס… הוא היה מכונאי מומחה, כיוון ו תיקן מכונות המפעל, לכן, עם פרוץ המלחמה, נשלח למפעל בטחוני, רחוק מהפגזות. הוא עבד שעות רבות, את משפחתו בכושי ראה, כמו אחרים רבים. והינה הוא חזר בהסכמת שלטונות, ואין לו, ולמשפחתו קורת גג. ממפעל, ומשלטונות לא קיבל עזרה, לא החזירו לו את החדר, ולא קיבל חדר חלופי. אנשים, שהיו באותו מצב לא ניחמו אותו. מגיע לו, ליהודי. הוא לא לחם, כולם הם כאלה. עובדה, שרבע מאותות הגבורה קיבלו חיילים יהודים לא עניינה אותם. עזוב וממורמר, הוא פנה לבני עמו. הם עקצו אותו קשות, הזכירו ,איך בצעירתו הוא עזב את עמו, והלך אחרי בולשביקים להפגנות למען סטלין . "למה הבולשביקים שלך לא עוזרים?" אבל הם הכירו אותו, ואת אשתו הצעירה, וידעו, שיחזיר להם כל גרוש. נתנו לא כסף, עזרו למצאו חדר, והוא קנה אותו. המוכר ראה את מצוקתו ודרש תשלום מלא, למרות, שחדר עוד לא היה מוכן. רק קירות היו בו. איש רץ לתכנת רכבת לפגוש את משפחתו, הביע אותם לחדר הריק, ורץ למשמרת, למפעל. הוא קפץ מקלי תחבורה אחד לשני, וחשב, איך חלם לפנק את אשתו,שאהב אותה כל חייו,חלם, לפצותה על שנים קשות. בנים היו רעבים, ואשתו בחורב, בקור מקפאי עברה ברגל מכפר לכפר והחליפה את בגדיהם למזון. כל זה היא סחבה על כתפיים… והינה, במקום חגיגה, הוא נאלץ לזרוק אותה בחדר ריק. כעב היה לו, שמעמדו, היה, כמו מעמד של בחור צעיר, למרות ניסיון של שנים רבות, כיהודי הוא. וכך בדרך לעבודה, הוא נטן לעצמו נדר, שבנים שלו יקבלו תעודת תואר שני,ולא יהיו במעמד זבל… אחד מבניו עתיד להיות בעלי..

אנשים התעוררו לחיים. עוד לא הושתקו זעקות שבר, עוד לא קברו את המתים מרעב, וכבר פרץ גל החיים. נצחנו במלחמה קשה, הקרבנו את חיינו,הגיע זמן לחיות, להתלבש כבני אדם, לצחוק, לרקוד. להתגורר בדירות ראויות למגורים. שלטון לא עזר לנו. אני זוכרת ,היינו רשומים 8 נפשות בחדר של 14 מטר מרובה, ביקשנו מגורים נוספים, ופקידה אמרה ,שיש לה בתור אנשים, מתגוררים על שטח של 1,5 מ' לאדם. זה היה 15 שנים אחרי תום המלחמה.

ועם לקח יוזמה. מה לא עשו בני אדם? בחצרות גידלו ירק, משאריות של חוטים, שנזרקו ממפעלים סרגו חולצות. משארי בדים תופרו בגדים, מכרו ברחובות עוגיות, תוצרת בית במילוי ירקות, דגים, בשר.כל זה מכרו במחירי שוק השחור. נשים היו צמאים לבגדים צבעוניים, ובפארקים, בכיכרות קמו מקומות ריקודים, בעקר ריקודים סלוניים.

לאנשים לא היו מגורים, לא נבנו בתים חדשים על ידי ממשלה, ורבים, שחזרו אחרי המלחמה, נשארו בלי קורת גג. ובאו יזמים. לא היה חומרי בנייה, בנו מחומר מזדמן, כמו חלקי קורות עץ, פחים, נסורת. כזה היה חדר,שקנה אבא של בעלי. היזם הזה לקח כסף, ולא סיים את הבניה. הוא רץ לקנות וודקה וביצים במחיר מובקע,והוא ומשפחתו חגגו ,אד שכסף נגמר. ועז הוא בנה עוד חדר למכירה. לכל קיר ביתו היה נדבק חדר כזה.

תנאיי מגורים היו קשים. הייתי שם. אני זוכרת את לילות האיומים. בהתחלת ערב קשה היה לנשום אוויר לוהט, אחרי מספר שעות, היה קר, מאוד קר, ובכל מצב אוויר כבד, חדר לא מאוורר, ואני בהריון, בעצומת מחלת לב שלי בין אנשים זרים לי. אי אפשר היה לרחוץ ידיים, מים קפאו במתקן רחצה. מים היה צריך להעלות מרחוב עד לבית. בית- שימוש היחידי לכל הדיירים היה בחצר. זה היה חור מעל בור ספיגה. בחורך כל הופך לקרח, גם שירותים, גם שביל הגישה. תנור הסקה היה על העץ ופחם. כאשר מנקים את התנור,שובל של אפר התפזר בחדר, מבנה של חדר לא החזיק חום. כך היה מהתחלה,כאשר התחילו לגור שם. מים קפאו.ילדים חיו קטנים, תינוק חדש נולד להם, והורים רצו לקנו משהו טוב יותר.

משכורת הספיקה לחיי צנע בלבד, והם נאלצו לאלתר. בחורף וקיץ נסעו בערבים הרחק מהעיר, כדי למכור לכפריים דברים.

כך אנשים צברו כסך, כול אחד למטרה שלו. זה היה חוקי? בוודי שלא. חוקים ותקנות סובייטיות החזיקו בני אדם בקלוב. לחוקים התייחסנו בדרך אחד והיא: לא להיתפס. גנבות היו שיגרה. לדוגמה: יזם, שבנה ומכר את החדרים, לא היה בעל הנכם. הוא היה דייר בביתו. אסור היה לו לבנות, אסור למכור. הקונה לא נעשה בעל רכוש. הוא הפך לדייר, אבל גם בית, גם חדר בנוי היה שייך לרשויות. איש, הקונה בית בכסף שלו עצמו, היה דייר בביתו. הוא יכול למכור אותו (פעולה לא חוקית), אבל לא יכול להורישו.פיתרון היה אחד, והוא שוחד. שרשרת השוחד. אבל אין כסף לשוחד, עז גונבים. אין ברירה. כך אנשים שרדו בחברה שוויונית הזאת.

סטלין וחבורתו היו ערים למצב. חצי מאכלוסיה היו מלשינים. הוא היה נחוש לא לאפשר לעמו חופש כלשהוא. אזרחים יקבלו רק מה, שהוא נותן, יאכלו מידיים שלו. עם אין, שיתאפקו.

הוא יכול היה לשלוח את אנשים לכלא, אבל כליאה המונית לא הטעימה למצב. מחנות ריכוז, גולגים היו מלאים. חיילי צבא האדום, שנפלו בשבי, אזרחים, שבכוח נשלחו לגרמניה לעבודות כפיה הועברו ישר לגולג, כמו גם גרמנים שבוים. במקום כליאה, וממשלה עשתה מהלך מבריק: החלפת כספים.

קודם הופיע גל של שמועות על גנבות נרחבות, פרסומות על אנשי חסרי מצפון, שגוזלים מעם פרוסה אחרונה של לחם, וליהודים היה חלק ניקר בפשעים האלה. היו מעצרים, ומשפטים. גזרי דין והוצאות להורג על ידי ירי בראש. ובסוף באה רפורמה. היא הייתה פשוטה מאוד: אד סכום של משכורת החודשית החלפה הייתה 1:1, ומעבר הכסף למעשה נמחק.

אני לא זוכרת את האווירה בימים האלה, רק סיפורי אמהות שלי ושל בעלי. לאמה לא היה כסף, היא התבוננה מהצד. גרנו באותם הימים בעיר ליד אופה, בירת בשכיריה. אמה סיפרה על ערב רב של אנשים, שנעו ממקום למקום בריצה עם פרצופים מתורפים, התנפלו על כל סחורה בלי הבחנה, שמועות עפו באוויר,וקהל נא אחרי שמועות הללו. עבודה קשה, ובעיקר חלומות לחיים טובים יותר ירדו לתימהון.

משפחת בעלי לא התאוששה ממכה, הם נשארו בחורבה עוד 30 שנה, עד שהתחילה במקום בניה חדשה והם קיבלו דירה בבית סטנדרטי.

כך סטלין,שמש של כול העמים שבר חוט השדרה של העמים שלו, שהתחילו להזדקף אחרי המלחמה.

אחרי רפורמת הכסף אנשים היו מפוחדים אוד יותר, אבל גנבו ביתר סט. הבדל היה שכסך בוזבז מיד. מה היה אפשר לקנות? מלשינים היו בכל מקום. אנשים אכלו דברים טובים מתחת לסמיכות. בלי חשש קנו רק וודקה. כך פיסל סטלין את איש החדש, שהטעים לתורת שיווין שלו.

 

פורסם בקטגוריה זיכרונות | תגובה אחת

מחשבות על השואה (גירסה ב)

 

 

חיים שלמים התרחקתי ממחשבות על השואה. זה לא נתפס, מוח אנושי אומלל לא יכול לעכל את השואה, ואני בורחת ממחשבות אלו. אין טעם. אני לא יכולה להחזיר לחיים את הקרובים שלי, שרובם הגדול נספו. אני מנסה לדמיין אותם, את הדודים והדודות, את בני ובנות הדודים הגדולים והקטנים, תינוקות כמעט, שלא הכרתי, ולא נשאר לי אלה לילל אל השמיים, כמו זאב בודד.

למה, למה אלוהים למה זה קרה? אין מענה. ואני מעולם לא אחשוב על זה, לא מסוגלת, לא מסוגלת, לא רוצה לחזור על השואה. אבל היא חוזרת שוב ושוב. כל השנים מחשבותיי מסתובבות אנה ואנה. אני זקנה, הגיע עת לסדרם.

השאלה שלי למה התרחשה השואה בעת הזה דבקה? מה ההבדל היה בין זמנים אחרים ובין התקופה של מאה ה – 20? אולי העמים הנוכריים היו רחמניים יותר קודם? כמו נגיד בתקופת הביניים?

אנו בזמני האינקוויזיציה. נדונים הולכים על המוקד. סביבם קהל רב, ובאים עוד ואוד. רוצים לראות את עשיית צדק. קושרים אותם, את אנשים, שלא שמרו את דתם. נדלקות מדורות. קהל בהתרגשות רבה צועק, מייחל להם מוות של גיהינום, זורקים עליהם אבנים, צועה, ומה לא? אנשים הללו על מדורות נשרפים בגיהינום. אמהות מניפות תינוקות, ילדים קטנים, כדי שיראו והעריכו את בשר השרוף מסיבת חינוכיות.

אנשים חוזרים הביתה, מרוצים מעצמם. הם השתתפו בעשיית צדק. הם רוצו להמשיך בפראות ביהודים.

בימים החשוקים של מלחמות נוצריות אספסוף המשלהב עבר ממדינה למדינה, עשה שבטים בכל הנקרא לדרכו. וקודם כל ביהודים. אין ספור היו עירוים האלו. יהודים נרצחו , נשרפו, נשדדו, עונו. ובכל זאת דברים לא הגיעו לממדי השואה. שני צדדים יש להרג והם תליין וקורבן. אולי הסיבה בנו, ביהודים?

בזמנים ההם יהודים היו מאורגנים על ידי ממסד הרבנים. בעיות יום יומיות היו מופנות לרבה. רבנים אחדים היו גם בעלי הון. הם היו קשורים עם קהילות יהודיות בעולם כולו, דת יהודית איחדה אותנו. בכל ארצות היינו אורחים, לא אזרחים. חיינו חיים דתיים, נפרדים מעמים אחרים. חגים משלנו חגגנו, קשורים ליהדות ולמולדת,שנתן לנו אלוהים. לא בכדי שלכל מקום, שטוב היה בו לנו, זמנית כמובן, קראנו לו "ירושלים". כמיהה וגעגועים הופנו לארץ אבותינו, שאיבדנו. היא הייתה בליבנו, בשירינו, באגדות, בקופות צדקה. לשים גרוש לתוך קופת צדקה היה מקור לגאווה גם לילד עני. יהודים הרגישו את עצמם קרובים למרות המרחק בין קהילות. בזמן פרשת דרייפוס יהודים בכפרים הנידחים בערבות רוסיה בקבוצות הלכו לדואר מהבוקר,כדי לשמוע חדשות על המשפט והתווכחו ביניהם,ודרשו צדק. כאשר הסכנת פרעות התקרבה נשלחו שליחים לבקש עזרה. הם חיפשו שליטים נוצריים, שדרוש להם היה מוח יהודי. במשא ומתן רבנים היו לסוחרים כשוחים. חיי קהילה הונחו על כתפיהם. שום חמלה נוצרית לא באה בחשבון. כך לרוב הם הצילו את היהודים.

שיירת אנשים נכנסת לגטו. הם, גברים, נשים וילדים נופלים מעיפות. לבושים סמרטוטים, מסריחים, רעבים. יהודים מקומיים לא שמחים להם. צריך להאכיל את ערב רב הזה, לתת להם לינה, הרבה בעיות הביאו אנשים הללו איתם. הם יודעים, שרף האנטישמיות יעלה. גוי, אומר ליהודי המקומי בנימה ידידותית, שהוא, גוי, מוכן לסבול אותו, אבל לא את יהודי החדש הזה. ואז רבנים נכנסים לפעולה. להם לא דרושה אהבת נוכרים, הם דואגים ליהודים. מבתי כנסת ,מחדרי לימוד נשמעים קריאות לעזרה. כל איש מכובד חייב תרומה. הלחץ הזה וזכר לזמנים, שעברו הם עצמם, או אבותיהם דרבנו את אנשים להגיש עזרה. גם החדשים עצמם לא יושבים בחיבוק ידיים. אין עבודות, שהם מסרבים לה, לילדיהם דרוש אוכל, אין להתאפרק על העבר המפואר. כך לאט הם קמים, ילדיהם כבר מכובדים הם. הם הביאו לקהילה מקצעות חדשים, שירים, מאכלים. כבר הפסיקו ללעוג להם, נעשים "משלנו". כך פעלה שיטה.

באה תקופה חדשה, כן, היא התחילה ממהפכה הצרפתית. חוקי שיוון שגם יהודים קיבלו השכלה וזכויות אזרח. לזה פיללו המשכילים. זה כל, מה שביקשו. אבל לדעתי אין לשכוח את גורלה של אצולה. צדו אותם,החזיקו במעצר בלי מזון, הובילו לגיליוטינה את כולם, כולל זקנים וילדים. זו חבילה אחד, אין להפריד בין החוקים האלה, גאוות ההשכלה, ובין הנשים סורגות, מלאות שנאה, יושבות לפני הגיליוטינה בציפייה דרוכה לדם, והיללו את תליין, שהניף את ראשו הקטוע של צעיר עם שערות, שהלבינו ברגע של הוצאה להרוג.

יהודים עזבו את דתם והשליכו את עצמם לזרועות חוק השוויוני לכל אזרח. שינוי היה עצום. חגים יהודיים היו מלאות משמעות. לא אוד, הקריאה :לשנה הבאה בירושלים: איבדה תוגה וגעגועים, קודם בקריאת אגדת פסח ילדים היו כמהים לשמוע כל פרט. בפורים הייתה תיקווה ושימחת הניצולים. כל זה השתנה, אומנם לא מיד, ולא בקלות. תנוע רפורמית עמדה בציפיות. בעזרתה היכנסו היהודים לעולם הגדול בדרך, שלא הכאיבה להם, הם שרו, כתבו וחשבו בשפות של נוכרים. רק דתיים המעטים שמרו על הגחלת.

ארצות נוכריות ממדינות מארחות, בהם חיו יהודים, הפכו ל"מולדת". שינוי זה יהודים קיבלו בהתלהבות. משכלים, נוכרים ויהודים עמלו קשות למאן שינוי הזה, מאמנים, שעלו על דרך המלך. הכל נעשה למען המולדת, התעשרו ולחמו למענה. גם קודם היה, שיהודים לחמו בצבאות יריבים, אבל היה זה במסגרת קהילה. ראשי קהילה, רבנים שילמו מס למדינה המארחת. שילמו בקמצנות, התווכחו על מחיר. גם כך שלמו מסים הכי גבוהים. ממשלות נסו להכריח את היהודים לשרת במסגרת גיוס כללי, זה לא צלח. אפילו ממשלת הצרים הרוסים ויתרה. יהודים בהמוניהם עמדו ליד לשקוט , ליד בתים של פקידים בכו והתחננו כל אחת על ילדו. וזה נמשך ונמשך. הם שלחו הררי בקשות ותלונות, הם הפריעו לחייהם של משפחות, משטרה לא יכולה להם.

במצב החדש יהודים רצו להוכיח את נאמנותם והלכו לצבא במסגרת גיוס כללי ולחמו. הם רצו להיות מקובלים על ידי העמים, הם רצו אהבה. הם ראו את עצמם קודם כל כאמריקנים, צרפתים, גרמנים ורק אחר כך כיהודים. הצלחה הייתה כבירה. יהודים זינקו לעמדות מפתח. ומה עם הגויים? המשכילים,שלחמו יחד עם יהודים על זכויותיהם מצאו את עצמם נידחים. סביבם היו רופאים, מדענים. אנשי תרבות, יהודים מצליחים, והם הרגישו לכודים, לא שייכים בתוך המולדת שלהם, יהודים מלמדים אותם איך לחשוב, להתנהג. להיות, גויים. הרגישו, שצדקו  האנטישמים, כשהזהירו נגד יהודים, ויהודים התנהגו בתמימות וחוצפה ביחד, מארגנים לגויים את העולם.

כולם ראו את אנטישמיות מבעבעת וגם פורצת מידי פעם, אבל יהודים האמינו, שמסירת הנפש שלהם, חמלה כלפי אחרים, נאמנות למדינה וגם חוקים ירגילו את העמים לראות בהם, ביהודים שותפים, חלק מהם. הם יתגברו על שנאה ,שיותר ויותר התפרצה על פני השטח, כך האמינו.

תנועה פשיסטית קנתה לה את מקומה בארצות עם אכלוסיה יהודית, וכמובן בגרמניה. כאשר הגיעו פרעות בעידוד ממשלתי, היה זה עת לברוח. היו קהילות יהודיות חזקות ועשירות. ובראשם באמריקה, אבל הכוח היה אצל רפורמים ואתיאיסטים. נתפסנו במערומינו, נשארנו יהודים בלי יהדות. לא היה להם מה למכור, הגשנו לעמים הכל בחינם, בתקווה, שהעמים יגנו עלינו, כבעומק ליבם הם אסירי תודה לנו. חלום ריק, דחו אותנו כולם, לא נמצאה מדינה שתעזור. נשארנו זרים לעמים נוכרים, למרות כל מאמצינו. האשימו אותנו באי נאמנות, כאשר ניסו היהודים לדרוש עזרה מהשלטונות שלהם, ויהודים נסוגו, לא הפגינו נחישות להציל את אחיהם מתאי הגזים. פועלתם התמקדה בעזרה לברית המועצות במלחמתה נגד הנאצים.היו אנשים אחדים, שהצילו בודדים מאיתנו. שמם לא ימחק לעולם, אבל הם היו מעוט כקטן, שלא הורגש. והיכן היו המצלים הקודמים? הרבנים והדת שלנו, שהצילו אותנו קודם? זרקנו אותם, רמסנו אותם, הסרנו מהם שליטה, עזבנו את אורחי דתנו, את השבועה להיות עם נפרד מכל העמים, את חוכמה יהודית, את הניסיון של אלפי בשנים. נשארנו בלי הגנה. חשבנו שלדרך המלך עלינו, וצעדנו לגיהינום.

הדרך לשואה נפתחה לרווחה.

 

 

 

 

פורסם בקטגוריה זיכרונות | להגיב

נשים

נסתיימה המלחמה. ניצחנו אותם, ניצחנו. הלא אנושיים הללו עם כל כלי נשק שלהם לא יוכלו לנו. מחיר ענק שילמנו. הייתה אווירה, שבכל רחבי מדינה ענקית הזאת לא נשערה משפחה ללא אבדות.

חיילים התחילו לחזור. הם באו ברכבות של חיילם וערב רב של נשים באו לתחנות.לא ידעו באיזו רכבת הוא יגיע, ועם יבאו בכלל, לכן ובאו כל יום. זה נמשך הרבה זמן, מלחמה הייתה ארוכה, נצחית, בלי פגישות.נפרמו הכשרים, נוצרו כשרים חדשים, ונשים חיקו להם, לגברים,כאילו נמשחה המלחמה. היו הרבה נשים, לגביהן היא לא נסתיימה לעולם. שמועה עוברת בין נשים, שחזר חייל, למרות מכתב מוות. עז יש תיקווה גם לי.. הוא יבאו, לא ישעיר אותי לבד,ערירית.

הן היו נשים צעירות והפכו לנשים בגיל העמידה, צעירות הפכו לבתולות זקנות, ללא תיקווה להקים משפחה.נערות הגיעו לסי הפריחה. הן הדפו את נשים אחרות ואתו על גברים המועטים ואלה אחרי שהם עברו נעשים מרי נפש ואכזרים. כך נמשחו חיים בלי גברים, חיים קשים.. נשים, נשים כמה מר היה גורלם. להלחם ברעב,לגדל ילדים, לבלוע עלבונות, לבד,בלי עזרה. בלי מגע של גבר. גם אחרי שנים היא היקיצה מחלומה, רצה לתחנה לפגוש אותו…

סרט היה "עגורים עפים".ישבתי בעולם ,ודמעות זלגו לי בלי קול.על אמה שלי, על גורלה דיבר סרט,ועל אחרות..

אני זוכרת איך אחותי ואני מנסרות גזעי עבים של עץ.ידיים קטנות בקושי מחזקות את המסור. מדי פעם אנו, הבכיות בורחות הביתה, להתחמם. עבודה צריך לסיים, ואנו מנסרות את העץ.שאין קץ לעובי שלו. אמה חוזרת מעבודה וממשיחה עם הגרזן, ואני מפחדת, שהיא תחתך לה יד או רגל.

היו מסיבות ריקודים בכפר. בחדר גדול עם רצפת עץ חזקה. ליד קירות הונחו ספסלים. באו נשים. לנערות הצעירות לא הייתה זכות כניסה. אנו, הילדים נטלנו על חלונות מחוץ. מנגן חייל משוחרר, קטוע איברים.נשים סביבו מחקות לפקודות. אישה אחת מחבקת אותו, עושה חצץ בינו ובין נשים אחרות.כאשר היא נאלצת לעזבו, אחרת תופסת מקומה. מכות, צעקות "את כבר השתמשת בו,עכשיו תורי" מוסיפים נופך למסיבה העליזה. לאמצע החדר קופצת בחורה במגפיים כבדות. היא מניפה פיסת בד, רוקעת ברגליים, וצועקת-שרה

יושב יקירי על ספסל,  הבעה על פרצופו, לא חשבתי שום דבר, ניגשתי וירקתי בו

יי,יי,יי,יי,     יי, יי, יי, י!

ריקודים בעיצומן, רוקדים במעגל, או אישה עם אישה. הבחור עם גרמושקה לא משתתף בהמולה. הוא מחייך ומתמלא בוודקה. הוא הלך למלחמה מספסל הלימודים, והינה מתגלגל מאישה לאישה עד שמפסיק לתפקד כגבר. עז הוא נזרק לביב האנושי. כמה ילדים נולדו לו, כמה מתו בעקבות הפלה עצמית… מי ספר אותן?

אני זוכרת אמה ממהרת לפגישה ומדרבנת אותי.אני, כתמיד במוסקבה הולכת פעורת פה. הגענו לבית, מקרין סמכות. בדירה החשוכה חיכה לנו חבר של אמה. הם היו בחבורה אחד בזמנים של לימודים, באודסה. אמה רצתה לעלות זיכרונות, ולא כך היה. הם שתקו, הוא הסתכל באמה ארוכות. היא ישבה מקובצת, לא כהרגלה, גם לא נגעה בכיבוד, ואני התעסקתי עם קופסת שימורים. הרגשתי, שאמה לא מרוצה ממני, ניסיתי לאכל לאת יותר, אבל לעזוב את קופסה היה מעבר לכוחי.

היה לו, לאיש הזה בית קיץ על גדות הנהר מוסקבה. היינו שם פעם אחד. משפחה רעשנית, כולם נכנסו לדברי אחר. עד עז לא פגשתי משפחות, מלאות חיים כאלה. ושוב אמה שתקה ולא חזרנו לפגוש אותם.

היו פגישות אחרות. לכפר נשלחה רופאה , אחרי לימודיה. אמה ומרגריטה נעשו חברות קרובות. אחרי המלחמה הופיע מחזר, רצה להתחתן. מרגריטה התלבתה קשות. אמה חשבה, שכידי לה להתחתן איתו. הוא עבר קרבות ושמר את אהבה אליה.בסוף הם עזבו למוסקבה ביחד. כאשר אמה הגיעה, קשר חודש. נשים צוחקות על כל פרט קטן בחיי הכפר, אלקסיי מתענג לשמוע סיפוריהן, ואני הייתי חופשייה לעשות כרצוני. ועשיתי, זאת אומרת, אכלתי.

אוד חברה שלה. היא ובעלה השני, קצין רוסי עברו את מלחמה ביחד. מגרמניה הביעו כקרון של חפצים. חדר שלהם היה יפה, וריח עוגיות היה בו תמיד. אני אכלתי אותם,שחולקו ביד רחבה,והסתכלתי על מפות רקומות, וילונות קלילות, כאלה היו לנו בחדר באודסה. כשהייתי תינוקת.לא הצטערתי על גרמנים. הם,הם שדדו, הרגו את משפחתי, ילדיהם לבשו את בגדים שלי, אכלו מזון שלי!. ידעתי,שחיילים שודדו,אנסו, הרסו שם,ולא הייתה לי חמלה כלפי גרמנים. כולם חזרו על שיר של משורר:"עם יקר לך בית שלך,והורים שגידלו אותך, עם זוכר את הנערה, שבסטר חלמת אותה. הם הרגו את הוריך, וצלבו את אהובך, עירומה על הרצפה.עז הרוג את הפריץ, הרוג, ותנקום את הדם שלך. וכל עוד לא הרגת אותו,על תחזור לבית ילדותך, אדמה, שגדלת בה, על תקרה לה מולדתך."

אוד היית מרוסיה. משפחתה שלה ניספה כולה, היא הייתה קרובה מאוד רחוקה שלנו. היא רצתה לשמור על שארית המשפחה,והכריחה את בעלה ,אנטישמי, לעזור לאמה. בעזרתו קיבלנו אישור להתגורר בסביבת מוסקבה. עם שני בנים הם גרו בבית די חדש , בדירת שלושה חדרים, בכל חדר משפחה. הרגשנו שם, כמו בבית. פעם עם ילדת שכנים נשענתי לפרק שעשויים המפורסם של מוסקבה. לדרך חזרה לא נשאר גרוש. ילדה הצליחה להסתנן לתוך המטרו, ואני נשארתי בחוץ. עמדתי בכניסה ובכיתי, לאישה רחמנייה בכיתי, והיא הופיעה.קנתה לי כרטיס, ניגבה דמעותיי, וגם גלידה קיבלתי. ידעתי כל אוד אני ילדה קטנה, תמיד תהיה אישה כזאת. היא יכולה להלחם קשות על גבר, אבל ילד, הוא סמל חלומה,סמל משפחה, שלא תהיה לה. ואני הייתי זקוקה מאוד,מאוד לחיבה, אמה הייתה כל כך עייפה, רק בספרים מצאה לה נחמה,לא הפרעתי לה. קיבלתי אהבה מאמה וחיבה מנשים זרות,הייתי ילדה מאושרת, ולא רציתי להיות גדולה

ללימודים גבוהים הופעתי בשמלת בית ספר (היחידה שלי), ובצמות, נתונות בסרטים. קשורות כמו בייגלה מאחורי אוזניים. לא התחזיתי, הייתי ילדת כפר, אפילו קונדומים לא יכלו לשנות את זה.

לקונדומים התוודיתי אוד בילדותי. הם היו סתם מונחים בבית מרקחת של אמה. אפילו לנפח אותם אי יפשר, כזה עבים וגסים. אבל אמה מכרה אותם יחד עם תחבושת, היא הציעה לענוד אותם מעבר לתחבושת, שלא תתלחלח. גם אני ענדתי אותם תדירות. באו עלינו בנים של מרוםיה, היא נהגה לשלוח אותם לכפר עלינו לנשום אוויר צח. מיד התחילו לחקור אותי. בפרטות הסברתי את הוראות שימוש של אמה לקונדומים.היא קראה להם "אצבעון". הבנים הלא מבינים התגלגלו מצחוק, עד שאוויר צח שלנו כבר לא נכנס לתוחם. ואני נשארתי בדעה, שכפריים צודקים, באומרם על מוסקביים,שהם טיפשים, ולא מבינים את עובדות החיים.

כזאת הייתה מלכות נשים, עולם בו גדלתי, בו הסתדרתי וחששתי להיכנס לתוכו.

 

פורסם בקטגוריה זיכרונות | להגיב

מחשבות על השועה

          

 

חיים שלמים התרחקתי ממחשבות על השאוה. זה לא נתפס, מוח אנושי האומלל לא יכול לעכל את השועה, ואני בורjת ממחשבות הללו. אין טעם. אני לא יכולה להחזיר לחיים את הקרובים שלי,שרובם הגדול נספו בשואה. אני מנסה לדמיין אותם, את דודים ודודות, את בני ובנות דודים גדולים וקטנים, תינוקות כמעט, שלא הכרתי, ולא נשער לי אלה לילל אל השמיים, כמו זאב בודד.

למה, למה אלוהים למה זה קרה? אין מענה. ואני מעולם לא אחשוב על זה, לא מסוגלת, לא מסוגלת, לא רצה לחזור על השואה. אבל היא חוזרת שוב ושוב. כל השנים מחשבותיי מסתובבות אנה ואנה. אני זקנה, הגיע עת לסדרם.

השאלה שלי למה התרחשה היא בעת הזה דבקה? מה ההבדל היה בין זמנים אחרים ובין התקופה של מאה ה20? אולי העמים הנוכריים היו רחמניים יתר קודם? כמו נגיד בתקופת הביניים?

אנו בזמני האינקוויזיציה. נדונים הולכים על המוקד. סביבם קהל רב, וביאים עוד ואוד. רוצים לראות את עשיית צדק. קושרים אותם, את אנשים, שלא שמרו את דתם. נדלקות מדורות. קהל בהתרגשות רבה צועק, מייחל להם מוות של גיהינום, זורקים עליהם אבנים, צועה, ומה לא? אנשים הללו על מדורות נשרפים בגיהינום. אמהות מניפות תינוקות, ילדים קטנים, כדי שיראו והעריכו את בסר השרוף מסיבת חינוכיות.

אנשים חוזרים הביתה, מרוצים מעצמם. הם השתתפו בעשיית צדק. הם רוצו להמשיך בפראות ביהודים.

בימים החשוקים של מלחמות נוצריות אספסוף המשלהב עבר ממדינה למדינה, עשה שבטים בכל הנקרא לדרכו. וקודם כל ביהודים. אין ספור היו עירוים האלו. יהודים נרצחו , נשרפו, נשדדו, עונו. ובכל זאת דברים לא הגיעו לממדי השועה.

יש שני צדדים להרג, תליין וקורבן. רוצה אני להתמקד בקורבן, ביהודים. בזמנים ההם יהודים היו מאורגנים על ידי ממסד הרבנים. בעיות יום יומיות היו מופנות לרבה. רבנים אחדים היו גם בעלי הון. הם היו קשורים עם קהילות יהודיות בעולם כולו, דת יהודית איחדה אותנו. כאשר הסכנה התקרבה נשלחו שליחים לבקש עזרה. הם חיפשו שליטים נוצריים, שדרוש להם היה מוח יהודי. במשא ומתן רבנים היו לסוחרים כשוחים. חיי קהילה הונחו על כתפיהם. שום חמלה נוצרית לא באה בחשבון. כך לרוב הם הצילו את היהודים.

שיירת אנשים נכנסת ל גטו. הם, גברים, נשים וילדים נופלים מעיפות. לבושים סמרטוטים, מסריחים, רעבים. יהודים מקומיים לא שמחים להם. צריך להאכיל את ערב רב הזה, לתת להם לינה, הרבה בעיות  הביאו אנשים הללו איתם. הם יודעים, שרף האנטישמי יעלה. גוי, אומר ליהודי המקומי בנימה ידידותית, שהוא, גוי, מוכן לסבול אותו, אבל לא את יהודי החדש הזה. ועז רבנים נכנסים לפעולה. להם לא דרושה אהבת הנוכרים, הם דואגים ליהודים. מבתי כנסת ,מחדרי לימוד נשמעים קריאות לעזרה. כל איש מכובד חייב תרומה. הלחץ הזה וזכר לזמנים, שעברו הם עצמם, או אבותיהם דרבנו את אנשים להגיש עזרה. גם החדשים עצמם לא יושבים בחיבוק ידיים.אין עבודות, שהם מסרבים לה, ילדיהם דורשים אוכל, אין להתאפק על העבר המפואר. כך לאט הם קמים, ילדיהם כבר מכובדים הם. הם הביאו לקהילה מקצעות חדשים, שירים, מאכלים. כבר הפסיקו ללעוג להם, נעשים "משלנו". כך פעלה שיטה.

ועז באה תקופה חדשה, שבה קיבלו יהודים השכלה וזכויות אזרח. לזה פיללו המשכילים, זה כל מה שביקשו. עזבו את דתם והשליכו את עצמם לזרועות חוק השוויוני ל כל אזרח. שינוי היה עצום, ולא מיד,  אבל תנוע רפורמית  עמדה בציפיות. בעזרתה היכנסו היהודים לעולם הגדול, הם שרו, כתבו וחשבו בספת המולדת.

כן, ממדינות המארחות  הם הפכו למולדת. הכל למען מולדת, התעשרו ולחמו למענה. גם כודם היה, שיהודים לחמו בצבאות יריבות, אבל היה זה במסגרת קהילה.ראשי קהילה, רבנים שילמו מס למדינה המארחת. שילמו בקמצנות, התווכחו על מחיר. גם כך שלמו מסים הכי גבוהים. ממשלות נסו להכריח את היהודים לשרת ב מסגרת גיוס כללי, זה לא צלח. אפילו ממשלת צרים הרוסים ויתרה. יהודים בהמוניהם עמדו ליד לשקוט , ליד בתים של פקידים בכו והתחננו כל אחת על ילדו. וזה נמשח ונמשח. הם שלחו הררי בקשות ותלונות, הם הפריעו לחייהם של משפחות, משטרה לא יכולה להם.

במצב החדש יהודים רצו להוכיח את נאמנות והלכו לצבא במסגרת גיוס כללי ולחמו. הם רצו להיות מקובלים על ידי העמים, הם רצו אהבה. הם ראו את עצמם קודם כל כאמריקנים, צרפתים, גרמנים ורק אחר כך יהודים.

כולם ראו את אנטישמיות מבעבעת וגם פורצת מידי פעם, אבל יהודים האמינו, שמסירת הנפש שלהם, חמלה כלפי אחרים, נאמנות למדינה וגם חוקים ירגילו את העמים לראות בהם, ביהודים שותפים, חלק מעם. הם יתגברו על שנאה ,שיתר ויתר התפרצה עלפני השטח.

 תנועת נצים קנתה לה את מקום בארצות עם אכלוסיה יהודית, וכמובן בגרמניה. כאשר הגיעו פרעות בעידוד ממשלתי, היה זה עת לברוח. היו קהילות יהודיות חזקות ועשירות. ובראשם באמריקה, אבל נתפסנו במערומינו, לא היה מה למכור, הגשנו להם הכל בחינם, בתקווה, שעמים הגנו עלינו. דחו אותנו כולם, לא נמצאת מדינה העוזרת. נשארנו זרים לעמים נוכריות, למרות כל מאמצינו. האשימו אותנו באי נאמנות, כאשר ניסו היהודים לדרוש עזרה משלטונות שלהם, ויהודים נסוגו. היו, שהצילו אותנו. שמם לא ימחק לעולם, אבל הם היו מעוט כקטן, שלא הורגשו. והיכן היו מצלים הקודמים? הרבנים ודת שלנו, שהצילו אותנו קודם? זרקנו אותם, רמסנו אותם, הסרנו מהם שליטה, עזבנו את אורכי דתנו, את חוכמה יהודית, את הניסיון של אלפי בשנים. נשארנו בלי הגנה.

 דרך לשועה נפתחה לרווחה.   

  

  

 

 

         מחשבות    על   שועה

 

 

חיים שלמים התרחקתי ממחשבות על השועה. זה לא נתפס, מוח אנושי האומלל לא יכול לעכל את השועה, ואני בורכת ממחשבות הללו. אין טעם. אני לא יכולה להחזיר לחיים את הקרובים שלי,שרובם הגדול נספו בשועה. אני מנסה לדמיין אותם, את דודים ודודות, את בני ובנות דודים גדולים וקטנים, תינוקות כמעט, שלא הכרתי, ולא נשער לי אלה לילל אל השמיים, כמו זאב בודד.

למה, למה אלוהים למה זה קרה? אין מענה. ואני מעולם לא אחשוב על זה, לא מסוגלת, לא מסוגלת, לא רצה לחזור על השועה. אבל היא חוזרת שוב ושוב. כל השנים מחשבותיי מסתובבות אנה ואנה. אני זקנה, הגיע עת לסדרם.

השאלה שלי למה התרחשה היא בעת הזה דבקה? מה ההבדל היה בין זמנים אחרים ובין התקופה של מאה ה20? אולי העמים הנוכריים היו רחמניים יתר קודם? כמו נגיד בתקופת הביניים?

אנו בזמני האינקוויזיציה. נדונים הולכים על המוקד. סביבם קהל רב, וביאים עוד ואוד. רוצים לראות את עשיית צדק. קושרים אותם, את אנשים, שלא שמרו את דתם. נדלקות מדורות. קהל בהתרגשות רבה צועק, מייחל להם מוות של גיהינום, זורקים עליהם אבנים, צועה, ומה לא? אנשים הללו על מדורות נשרפים בגיהינום. אמהות מניפים תינוקות, ילדים קטנים, כדי שיראו והעריכו את בסר השרוף מסיבת חינוכיות.

אנשים חוזרים הביתה, מרוצים מעצמם. הם השתתפו בעשיית צדק. הם רוצו להמשיך בפראות ביהודים.

בימים החשוקים של מלחמות נוצריות אספסוף המשלהב עבר ממדינה למדינה, עשה שבטים בכל הנקרא לדרכו. וקודם כל ביהודים. אין ספור היו עירוים האלו. יהודים נרצחו , נשרפו, נשדדו, עונו. ובכל זאת דברים לא הגיעו לממדי השועה.

יש שני צדדים להרג, תליין וקורבן. רוצה אני להתמקד בקורבן, ביהודים. בזמנים ההם יהודים היו מאורגנים על ידי ממסד הרבנים. בעיות יום יומיות היו מופנות לרבה. רבנים אחדים היו גם בעלי הון. הם היו קשורים עם קהילות יהודיות בעולם כולו, דת יהודית איחדה אותנו. כאשר הסכנה התקרבה נשלחו שליחים לבקש עזרה. הם חיפשו שליטים נוצריים, שדרוש להם היה מוח יהודי. במשא ומתן רבנים היו לסוחרים כשוחים. חיי קהילה הונחו על כתפיהם. שום חמלה נוצרית לא באה בחשבון. כך לרוב הם הצילו את היהודים.

שיירת אנשים נכנסת ל גטו. הם, גברים, נשים וילדים נופלים מעיפות. לבושים סמרטוטים, מסריחים, רעבים. יהודים מקומיים לא שמחים להם. צריך להאכיל את ערב רב הזה, לתת להם לינה, הרבה בעיות  הביאו אנשים הללו איתם. הם יודעים, שרף האנטישמי יעלה. גוי, אומר ליהודי המקומי בנימה ידידותית, שהוא, גוי, מוכן לסבול אותו, אבל לא את יהודי החדש הזה. ועז רבנים נכנסים לפעולה. להם לא דרושה אהבת הנוכרים, הם דואגים ליהודים. מבתי כנסת ,מחדרי לימוד נשמעים קריאות לעזרה. כל איש מכובד חייב תרומה. הלחץ הזה וזכר לזמנים, שעברו הם עצמם, או אבותיהם דרבנו את אנשים להגיש עזרה. גם החדשים עצמם לא יושבים בחיבוק ידיים.אין עבודות, שהם מסרבים לה, ילדיהם דורשים אוכל, אין להתאפק על העבר המפואר. כך לאט הם קמים, ילדיהם כבר מכובדים הם. הם הביאו לקהילה מקצעות חדשים, שירים, מאכלים. כבר הפסיקו ללעוג להם, נעשים "משלנו". כך פעלה שיטה.

ועז באה תקופה חדשה, שבה קיבלו יהודים השכלה וזכויות אזרח. לזה פיללו המשכילים, זה כל מה שביקשו. עזבו את דתם והשליכו את עצמם לזרועות חוק השוויוני ל כל אזרח. שינוי היה עצום, ולא מיד,  אבל תנוע רפורמית  עמדה בציפיות. בעזרתה היכנסו היהודים לעולם הגדול, הם שרו, כתבו וחשבו בספת המולדת.

כן, ממדינות המארחות  הם הפכו למולדת. הכל למען מולדת, התעשרו ולחמו למענה. גם כודם היה, שיהודים לחמו בצבאות יריבות, אבל היה זה במסגרת קהילה.ראשי קהילה, רבנים שילמו מס למדינה המארחת. שילמו בקמצנות, התווכחו על מחיר. גם כך שלמו מסים הכי גבוהים. ממשלות נסו להכריח את היהודים לשרת ב מסגרת גיוס כללי, זה לא צלח. אפילו ממשלת צרים הרוסים ויתרה. יהודים בהמוניהם עמדו ליד לשקוט , ליד בתים של פקידים בכו והתחננו כל אחת על ילדו. וזה נמשח ונמשח. הם שלחו הררי בקשות ותלונות, הם הפריעו לחייהם של משפחות, משטרה לא יכולה להם.

במצב החדש יהודים רצו להוכיח את נאמנות והלכו לצבא במסגרת גיוס כללי ולחמו. הם רצו להיות מקובלים על ידי העמים, הם רצו אהבה. הם ראו את עצמם קודם כל כאמריקנים, צרפתים, גרמנים ורק אחר כך יהודים.

כולם ראו את אנטישמיות מבעבעת וגם פורצת מידי פעם, אבל יהודים האמינו, שמסירת הנפש שלהם, חמלה כלפי אחרים, נאמנות למדינה וגם חוקים ירגילו את העמים לראות בהם, ביהודים שותפים, חלק מעם. הם יתגברו על שנאה ,שיתר ויתר התפרצה עלפני השטח.

 תנועת נצים קנתה לה את מקום בארצות עם אכלוסיה יהודית, וכמובן בגרמניה. כאשר הגיעו פרעות בעידוד ממשלתי, היה זה עת לברוח. היו קהילות יהודיות חזקות ועשירות. ובראשם באמריקה, אבל נתפסנו במערומינו, לא היה מה למכור, הגשנו להם הכל בחינם, בתקווה, שעמים הגנו עלינו. דחו אותנו כולם, לא נמצאת מדינה העוזרת. נשארנו זרים לעמים נוכריות, למרות כל מאמצינו. האשימו אותנו באי נאמנות, כאשר ניסו היהודים לדרוש עזרה משלטונות שלהם, ויהודים נסוגו. היו, שהצילו אותנו. שמם לא ימחק לעולם, אבל הם היו מעוט כקטן, שלא הורגשו. והיכן היו מצלים הקודמים? הרבנים ודת שלנו, שהצילו אותנו קודם? זרקנו אותם, רמסנו אותם, הסרנו מהם שליטה, עזבנו את אורכי דתנו, את חוכמה יהודית, את הניסיון של אלפי בשנים. נשארנו בלי הגנה.

 דרך לשועה נפתחה לרווחה.   

  

  

 

 

         מחשבות    על   שועה

 

 

חיים שלמים התרחקתי ממחשבות על השועה. זה לא נתפס, מוח אנושי האומלל לא יכול לעכל את השועה, ואני בורכת ממחשבות הללו. אין טעם. אני לא יכולה להחזיר לחיים את הקרובים שלי,שרובם הגדול נספו בשועה. אני מנסה לדמיין אותם, את דודים ודודות, את בני ובנות דודים גדולים וקטנים, תינוקות כמעט, שלא הכרתי, ולא נשער לי אלה לילל אל השמיים, כמו זאב בודד.

למה, למה אלוהים למה זה קרה? אין מענה. ואני מעולם לא אחשוב על זה, לא מסוגלת, לא מסוגלת, לא רצה לחזור על השועה. אבל היא חוזרת שוב ושוב. כל השנים מחשבותיי מסתובבות אנה ואנה. אני זקנה, הגיע עת לסדרם.

השאלה שלי למה התרחשה היא בעת הזה דבקה? מה ההבדל היה בין זמנים אחרים ובין התקופה של מאה ה20? אולי העמים הנוכריים היו רחמניים יתר קודם? כמו נגיד בתקופת הביניים?

אנו בזמני האינקוויזיציה. נדונים הולכים על המוקד. סביבם קהל רב, וביאים עוד ואוד. רוצים לראות את עשיית צדק. קושרים אותם, את אנשים, שלא שמרו את דתם. נדלקות מדורות. קהל בהתרגשות רבה צועק, מייחל להם מוות של גיהינום, זורקים עליהם אבנים, צועה, ומה לא? אנשים הללו על מדורות נשרפים בגיהינום. אמהות מניפים תינוקות, ילדים קטנים, כדי שיראו והעריכו את בסר השרוף מסיבת חינוכיות.

אנשים חוזרים הביתה, מרוצים מעצמם. הם השתתפו בעשיית צדק. הם רוצו להמשיך בפראות ביהודים.

בימים החשוקים של מלחמות נוצריות אספסוף המשלהב עבר ממדינה למדינה, עשה שבטים בכל הנקרא לדרכו. וקודם כל ביהודים. אין ספור היו עירוים האלו. יהודים נרצחו , נשרפו, נשדדו, עונו. ובכל זאת דברים לא הגיעו לממדי השועה.

יש שני צדדים להרג, תליין וקורבן. רוצה אני להתמקד בקורבן, ביהודים. בזמנים ההם יהודים היו מאורגנים על ידי ממסד הרבנים. בעיות יום יומיות היו מופנות לרבה. רבנים אחדים היו גם בעלי הון. הם היו קשורים עם קהילות יהודיות בעולם כולו, דת יהודית איחדה אותנו. כאשר הסכנה התקרבה נשלחו שליחים לבקש עזרה. הם חיפשו שליטים נוצריים, שדרוש להם היה מוח יהודי. במשא ומתן רבנים היו לסוחרים כשוחים. חיי קהילה הונחו על כתפיהם. שום חמלה נוצרית לא באה בחשבון. כך לרוב הם הצילו את היהודים.

שיירת אנשים נכנסת ל גטו. הם, גברים, נשים וילדים נופלים מעיפות. לבושים סמרטוטים, מסריחים, רעבים. יהודים מקומיים לא שמחים להם. צריך להאכיל את ערב רב הזה, לתת להם לינה, הרבה בעיות  הביאו אנשים הללו איתם. הם יודעים, שרף האנטישמי יעלה. גוי, אומר ליהודי המקומי בנימה ידידותית, שהוא, גוי, מוכן לסבול אותו, אבל לא את יהודי החדש הזה. ועז רבנים נכנסים לפעולה. להם לא דרושה אהבת הנוכרים, הם דואגים ליהודים. מבתי כנסת ,מחדרי לימוד נשמעים קריאות לעזרה. כל איש מכובד חייב תרומה. הלחץ הזה וזכר לזמנים, שעברו הם עצמם, או אבותיהם דרבנו את אנשים להגיש עזרה. גם החדשים עצמם לא יושבים בחיבוק ידיים.אין עבודות, שהם מסרבים לה, ילדיהם דורשים אוכל, אין להתאפק על העבר המפואר. כך לאט הם קמים, ילדיהם כבר מכובדים הם. הם הביאו לקהילה מקצעות חדשים, שירים, מאכלים. כבר הפסיקו ללעוג להם, נעשים "משלנו". כך פעלה שיטה.

ועז באה תקופה חדשה, שבה קיבלו יהודים השכלה וזכויות אזרח. לזה פיללו המשכילים, זה כל מה שביקשו. עזבו את דתם והשליכו את עצמם לזרועות חוק השוויוני ל כל אזרח. שינוי היה עצום, ולא מיד,  אבל תנוע רפורמית  עמדה בציפיות. בעזרתה היכנסו היהודים לעולם הגדול, הם שרו, כתבו וחשבו בספת המולדת.

כן, ממדינות המארחות  הם הפכו למולדת. הכל למען מולדת, התעשרו ולחמו למענה. גם כודם היה, שיהודים לחמו בצבאות יריבות, אבל היה זה במסגרת קהילה.ראשי קהילה, רבנים שילמו מס למדינה המארחת. שילמו בקמצנות, התווכחו על מחיר. גם כך שלמו מסים הכי גבוהים. ממשלות נסו להכריח את היהודים לשרת ב מסגרת גיוס כללי, זה לא צלח. אפילו ממשלת צרים הרוסים ויתרה. יהודים בהמוניהם עמדו ליד לשקוט , ליד בתים של פקידים בכו והתחננו כל אחת על ילדו. וזה נמשח ונמשח. הם שלחו הררי בקשות ותלונות, הם הפריעו לחייהם של משפחות, משטרה לא יכולה להם.

במצב החדש יהודים רצו להוכיח את נאמנות והלכו לצבא במסגרת גיוס כללי ולחמו. הם רצו להיות מקובלים על ידי העמים, הם רצו אהבה. הם ראו את עצמם קודם כל כאמריקנים, צרפתים, גרמנים ורק אחר כך יהודים.

כולם ראו את אנטישמיות מבעבעת וגם פורצת מידי פעם, אבל יהודים האמינו, שמסירת הנפש שלהם, חמלה כלפי אחרים, נאמנות למדינה וגם חוקים ירגילו את העמים לראות בהם, ביהודים שותפים, חלק מעם. הם יתגברו על שנאה ,שיתר ויתר התפרצה עלפני השטח.

 תנועת נצים קנתה לה את מקום בארצות עם אכלוסיה יהודית, וכמובן בגרמניה. כאשר הגיעו פרעות בעידוד ממשלתי, היה זה עת לברוח. היו קהילות יהודיות חזקות ועשירות. ובראשם באמריקה, אבל נתפסנו במערומינו, לא היה מה למכור, הגשנו להם הכל בחינם, בתקווה, שעמים הגנו עלינו. דחו אותנו כולם, לא נמצאת מדינה העוזרת. נשארנו זרים לעמים נוכריות, למרות כל מאמצינו. האשימו אותנו באי נאמנות, כאשר ניסו היהודים לדרוש עזרה משלטונות שלהם, ויהודים נסוגו. היו, שהצילו אותנו. שמם לא ימחק לעולם, אבל הם היו מעוט כקטן, שלא הורגשו. והיכן היו מצלים הקודמים? הרבנים ודת שלנו, שהצילו אותנו קודם? זרקנו אותם, רמסנו אותם, הסרנו מהם שליטה, עזבנו את אורכי דתנו, את חוכמה יהודית, את הניסיון של אלפי בשנים. נשארנו בלי הגנה.

 דרך לשועה נפתחה לרווחה.   

  

  

 

 

         מחשבות    על   שועה

 

 

חיים שלמים התרחקתי ממחשבות על השועה. זה לא נתפס, מוח אנושי האומלל לא יכול לעכל את השועה, ואני בורכת ממחשבות הללו. אין טעם. אני לא יכולה להחזיר לחיים את הקרובים שלי,שרובם הגדול נספו בשועה. אני מנסה לדמיין אותם, את דודים ודודות, את בני ובנות דודים גדולים וקטנים, תינוקות כמעט, שלא הכרתי, ולא נשער לי אלה לילל אל השמיים, כמו זאב בודד.

למה, למה אלוהים למה זה קרה? אין מענה. ואני מעולם לא אחשוב על זה, לא מסוגלת, לא מסוגלת, לא רצה לחזור על השועה. אבל היא חוזרת שוב ושוב. כל השנים מחשבותיי מסתובבות אנה ואנה. אני זקנה, הגיע עת לסדרם.

השאלה שלי למה התרחשה היא בעת הזה דבקה? מה ההבדל היה בין זמנים אחרים ובין התקופה של מאה ה20? אולי העמים הנוכריים היו רחמניים יתר קודם? כמו נגיד בתקופת הביניים?

אנו בזמני האינקוויזיציה. נדונים הולכים על המוקד. סביבם קהל רב, וביאים עוד ואוד. רוצים לראות את עשיית צדק. קושרים אותם, את אנשים, שלא שמרו את דתם. נדלקות מדורות. קהל בהתרגשות רבה צועק, מייחל להם מוות של גיהינום, זורקים עליהם אבנים, צועה, ומה לא? אנשים הללו על מדורות נשרפים בגיהינום. אמהות מניפים תינוקות, ילדים קטנים, כדי שיראו והעריכו את בסר השרוף מסיבת חינוכיות.

אנשים חוזרים הביתה, מרוצים מעצמם. הם השתתפו בעשיית צדק. הם רוצו להמשיך בפראות ביהודים.

בימים החשוקים של מלחמות נוצריות אספסוף המשלהב עבר ממדינה למדינה, עשה שבטים בכל הנקרא לדרכו. וקודם כל ביהודים. אין ספור היו עירוים האלו. יהודים נרצחו , נשרפו, נשדדו, עונו. ובכל זאת דברים לא הגיעו לממדי השועה.

יש שני צדדים להרג, תליין וקורבן. רוצה אני להתמקד בקורבן, ביהודים. בזמנים ההם יהודים היו מאורגנים על ידי ממסד הרבנים. בעיות יום יומיות היו מופנות לרבה. רבנים אחדים היו גם בעלי הון. הם היו קשורים עם קהילות יהודיות בעולם כולו, דת יהודית איחדה אותנו. כאשר הסכנה התקרבה נשלחו שליחים לבקש עזרה. הם חיפשו שליטים נוצריים, שדרוש להם היה מוח יהודי. במשא ומתן רבנים היו לסוחרים כשוחים. חיי קהילה הונחו על כתפיהם. שום חמלה נוצרית לא באה בחשבון. כך לרוב הם הצילו את היהודים.

שיירת אנשים נכנסת ל גטו. הם, גברים, נשים וילדים נופלים מעיפות. לבושים סמרטוטים, מסריחים, רעבים. יהודים מקומיים לא שמחים להם. צריך להאכיל את ערב רב הזה, לתת להם לינה, הרבה בעיות  הביאו אנשים הללו איתם. הם יודעים, שרף האנטישמי יעלה. גוי, אומר ליהודי המקומי בנימה ידידותית, שהוא, גוי, מוכן לסבול אותו, אבל לא את יהודי החדש הזה. ועז רבנים נכנסים לפעולה. להם לא דרושה אהבת הנוכרים, הם דואגים ליהודים. מבתי כנסת ,מחדרי לימוד נשמעים קריאות לעזרה. כל איש מכובד חייב תרומה. הלחץ הזה וזכר לזמנים, שעברו הם עצמם, או אבותיהם דרבנו את אנשים להגיש עזרה. גם החדשים עצמם לא יושבים בחיבוק ידיים.אין עבודות, שהם מסרבים לה, ילדיהם דורשים אוכל, אין להתאפק על העבר המפואר. כך לאט הם קמים, ילדיהם כבר מכובדים הם. הם הביאו לקהילה מקצעות חדשים, שירים, מאכלים. כבר הפסיקו ללעוג להם, נעשים "משלנו". כך פעלה שיטה.

ועז באה תקופה חדשה, שבה קיבלו יהודים השכלה וזכויות אזרח. לזה פיללו המשכילים, זה כל מה שביקשו. עזבו את דתם והשליכו את עצמם לזרועות חוק השוויוני ל כל אזרח. שינוי היה עצום, ולא מיד,  אבל תנוע רפורמית  עמדה בציפיות. בעזרתה היכנסו היהודים לעולם הגדול, הם שרו, כתבו וחשבו בספת המולדת.

כן, ממדינות המארחות  הם הפכו למולדת. הכל למען מולדת, התעשרו ולחמו למענה. גם כודם היה, שיהודים לחמו בצבאות יריבות, אבל היה זה במסגרת קהילה.ראשי קהילה, רבנים שילמו מס למדינה המארחת. שילמו בקמצנות, התווכחו על מחיר. גם כך שלמו מסים הכי גבוהים. ממשלות נסו להכריח את היהודים לשרת ב מסגרת גיוס כללי, זה לא צלח. אפילו ממשלת צרים הרוסים ויתרה. יהודים בהמוניהם עמדו ליד לשקוט , ליד בתים של פקידים בכו והתחננו כל אחת על ילדו. וזה נמשח ונמשח. הם שלחו הררי בקשות ותלונות, הם הפריעו לחייהם של משפחות, משטרה לא יכולה להם.

במצב החדש יהודים רצו להוכיח את נאמנות והלכו לצבא במסגרת גיוס כללי ולחמו. הם רצו להיות מקובלים על ידי העמים, הם רצו אהבה. הם ראו את עצמם קודם כל כאמריקנים, צרפתים, גרמנים ורק אחר כך יהודים.

כולם ראו את אנטישמיות מבעבעת וגם פורצת מידי פעם, אבל יהודים האמינו, שמסירת הנפש שלהם, חמלה כלפי אחרים, נאמנות למדינה וגם חוקים ירגילו את העמים לראות בהם, ביהודים שותפים, חלק מעם. הם יתגברו על שנאה ,שיתר ויתר התפרצה עלפני השטח.

 תנועת נצים קנתה לה את מקום בארצות עם אכלוסיה יהודית, וכמובן בגרמניה. כאשר הגיעו פרעות בעידוד ממשלתי, היה זה עת לברוח. היו קהילות יהודיות חזקות ועשירות. ובראשם באמריקה, אבל נתפסנו במערומינו, לא היה מה למכור, הגשנו להם הכל בחינם, בתקווה, שעמים הגנו עלינו. דחו אותנו כולם, לא נמצאת מדינה העוזרת. נשארנו זרים לעמים נוכריות, למרות כל מאמצינו. האשימו אותנו באי נאמנות, כאשר ניסו היהודים לדרוש עזרה משלטונות שלהם, ויהודים נסוגו. היו, שהצילו אותנו. שמם לא ימחק לעולם, אבל הם היו מעוט כקטן, שלא הורגשו. והיכן היו מצלים הקודמים? הרבנים ודת שלנו, שהצילו אותנו קודם? זרקנו אותם, רמסנו אותם, הסרנו מהם שליטה, עזבנו את אורכי דתנו, את חוכמה יהודית, את הניסיון של אלפי בשנים. נשארנו בלי הגנה.

 דרך לשועה נפתחה לרווחה.   

  

  

 

 v

         מחשבות    על   שועה

 

 

חיים שלמים התרחקתי ממחשבות על השועה. זה לא נתפס, מוח אנושי האומלל לא יכול לעכל את השועה, ואני בורכת ממחשבות הללו. אין טעם. אני לא יכולה להחזיר לחיים את הקרובים שלי,שרובם הגדול נספו בשועה. אני מנסה לדמיין אותם, את דודים ודודות, את בני ובנות דודים גדולים וקטנים, תינוקות כמעט, שלא הכרתי, ולא נשער לי אלה לילל אל השמיים, כמו זאב בודד.

למה, למה אלוהים למה זה קרה? אין מענה. ואני מעולם לא אחשוב על זה, לא מסוגלת, לא מסוגלת, לא רצה לחזור על השועה. אבל היא חוזרת שוב ושוב. כל השנים מחשבותיי מסתובבות אנה ואנה. אני זקנה, הגיע עת לסדרם.

השאלה שלי למה התרחשה היא בעת הזה דבקה? מה ההבדל היה בין זמנים אחרים ובין התקופה של מאה ה20? אולי העמים הנוכריים היו רחמניים יתר קודם? כמו נגיד בתקופת הביניים?

אנו בזמני האינקוויזיציה. נדונים הולכים על המוקד. סביבם קהל רב, וביאים עוד ואוד. רוצים לראות את עשיית צדק. קושרים אותם, את אנשים, שלא שמרו את דתם. נדלקות מדורות. קהל בהתרגשות רבה צועק, מייחל להם מוות של גיהינום, זורקים עליהם אבנים, צועה, ומה לא? אנשים הללו על מדורות נשרפים בגיהינום. אמהות מניפים תינוקות, ילדים קטנים, כדי שיראו והעריכו את בסר השרוף מסיבת חינוכיות.

אנשים חוזרים הביתה, מרוצים מעצמם. הם השתתפו בעשיית צדק. הם רוצו להמשיך בפראות ביהודים.

בימים החשוקים של מלחמות נוצריות אספסוף המשלהב עבר ממדינה למדינה, עשה שבטים בכל הנקרא לדרכו. וקודם כל ביהודים. אין ספור היו עירוים האלו. יהודים נרצחו , נשרפו, נשדדו, עונו. ובכל זאת דברים לא הגיעו לממדי השועה.

יש שני צדדים להרג, תליין וקורבן. רוצה אני להתמקד בקורבן, ביהודים. בזמנים ההם יהודים היו מאורגנים על ידי ממסד הרבנים. בעיות יום יומיות היו מופנות לרבה. רבנים אחדים היו גם בעלי הון. הם היו קשורים עם קהילות יהודיות בעולם כולו, דת יהודית איחדה אותנו. כאשר הסכנה התקרבה נשלחו שליחים לבקש עזרה. הם חיפשו שליטים נוצריים, שדרוש להם היה מוח יהודי. במשא ומתן רבנים היו לסוחרים כשוחים. חיי קהילה הונחו על כתפיהם. שום חמלה נוצרית לא באה בחשבון. כך לרוב הם הצילו את היהודים.

שיירת אנשים נכנסת ל גטו. הם, גברים, נשים וילדים נופלים מעיפות. לבושים סמרטוטים, מסריחים, רעבים. יהודים מקומיים לא שמחים להם. צריך להאכיל את ערב רב הזה, לתת להם לינה, הרבה בעיות  הביאו אנשים הללו איתם. הם יודעים, שרף האנטישמי יעלה. גוי, אומר ליהודי המקומי בנימה ידידותית, שהוא, גוי, מוכן לסבול אותו, אבל לא את יהודי החדש הזה. ועז רבנים נכנסים לפעולה. להם לא דרושה אהבת הנוכרים, הם דואגים ליהודים. מבתי כנסת ,מחדרי לימוד נשמעים קריאות לעזרה. כל איש מכובד חייב תרומה. הלחץ הזה וזכר לזמנים, שעברו הם עצמם, או אבותיהם דרבנו את אנשים להגיש עזרה. גם החדשים עצמם לא יושבים בחיבוק ידיים.אין עבודות, שהם מסרבים לה, ילדיהם דורשים אוכל, אין להתאפק על העבר המפואר. כך לאט הם קמים, ילדיהם כבר מכובדים הם. הם הביאו לקהילה מקצעות חדשים, שירים, מאכלים. כבר הפסיקו ללעוג להם, נעשים "משלנו". כך פעלה שיטה.

ועז באה תקופה חדשה, שבה קיבלו יהודים השכלה וזכויות אזרח. לזה פיללו המשכילים, זה כל מה שביקשו. עזבו את דתם והשליכו את עצמם לזרועות חוק השוויוני ל כל אזרח. שינוי היה עצום, ולא מיד,  אבל תנוע רפורמית  עמדה בציפיות. בעזרתה היכנסו היהודים לעולם הגדול, הם שרו, כתבו וחשבו בספת המולדת.

כן, ממדינות המארחות  הם הפכו למולדת. הכל למען מולדת, התעשרו ולחמו למענה. גם כודם היה, שיהודים לחמו בצבאות יריבות, אבל היה זה במסגרת קהילה.ראשי קהילה, רבנים שילמו מס למדינה המארחת. שילמו בקמצנות, התווכחו על מחיר. גם כך שלמו מסים הכי גבוהים. ממשלות נסו להכריח את היהודים לשרת ב מסגרת גיוס כללי, זה לא צלח. אפילו ממשלת צרים הרוסים ויתרה. יהודים בהמוניהם עמדו ליד לשקוט , ליד בתים של פקידים בכו והתחננו כל אחת על ילדו. וזה נמשח ונמשח. הם שלחו הררי בקשות ותלונות, הם הפריעו לחייהם של משפחות, משטרה לא יכולה להם.

במצב החדש יהודים רצו להוכיח את נאמנות והלכו לצבא במסגרת גיוס כללי ולחמו. הם רצו להיות מקובלים על ידי העמים, הם רצו אהבה. הם ראו את עצמם קודם כל כאמריקנים, צרפתים, גרמנים ורק אחר כך יהודים.

כולם ראו את אנטישמיות מבעבעת וגם פורצת מידי פעם, אבל יהודים האמינו, שמסירת הנפש שלהם, חמלה כלפי אחרים, נאמנות למדינה וגם חוקים ירגילו את העמים לראות בהם, ביהודים שותפים, חלק מעם. הם יתגברו על שנאה ,שיתר ויתר התפרצה עלפני השטח.

 תנועת נצים קנתה לה את מקום בארצות עם אכלוסיה יהודית, וכמובן בגרמניה. כאשר הגיעו פרעות בעידוד ממשלתי, היה זה עת לברוח. היו קהילות יהודיות חזקות ועשירות. ובראשם באמריקה, אבל נתפסנו במערומינו, לא היה מה למכור, הגשנו להם הכל בחינם, בתקווה, שעמים הגנו עלינו. דחו אותנו כולם, לא נמצאת מדינה העוזרת. נשארנו זרים לעמים נוכריות, למרות כל מאמצינו. האשימו אותנו באי נאמנות, כאשר ניסו היהודים לדרוש עזרה משלטונות שלהם, ויהודים נסוגו. היו, שהצילו אותנו. שמם לא ימחק לעולם, אבל הם היו מעוט כקטן, שלא הורגשו. והיכן היו מצלים הקודמים? הרבנים ודת שלנו, שהצילו אותנו קודם? זרקנו אותם, רמסנו אותם, הסרנו מהם שליטה, עזבנו את אורכי דתנו, את חוכמה יהודית, את הניסיון של אלפי בשנים. נשארנו בלי הגנה.

 דרך לשועה נפתחה לרווחה.   

  

  

 

 

פורסם בקטגוריה כללי | להגיב