הגנו. סוף, סוף הגנו, פחדים ודאגות נשארו רק בחלומות. מכונית בלשים לא עומדת ליד ביתנו, לא יעצרו אותי ברחוב, לא יוציאו אותנו ממטוס, ולא הודיעו, שאשרת יציאה בוטלה. אני מתעוררת ומנערת מעצמי חלומות הרעים האלה, אנחנו כאן בישראל, במרכז קליטה. כמה היא יפה, המדינה שלי, יותר יפה מזו, שחלמתי עליה. ריח תפוזים נסע באוויר, הוא עוטף את כולנו ומשכר אותי. מטפלים בנו, נתנו לנו דירה, מלמדים שפה, מקבלים ארוחות, ילדים בגן וכיתות לימוד. בא אלינו יצחק, איש יקר ודובר רוסית, ומסביר את החיים כאן,חיים כול כך שונים, לא רגילים בעיניי. אנשים ברחוב מחייכים אלי בתגובה למבטי. במוסקבה אנשים עוברים במהירות, אין חיוכים, כולם ממהרים ו אלה, שהולכים לאט, עייפים. כאן בוודאי שמחים, לתוספת של יהודים. הם כולם יפים, תמירים, שחומים. אנשי מרכז קליטה שועלים,העם טוב לי, ואני בתגובה עונה בחיוך קורן, ומרגישה, שחיוך הזה שלי מחמיץ. אני רוצה לצעוק, שזה לא אני, שאני מאושרת, אבל מאוחר. הם פנו ממני מאוכזבים. איך להסביר, שהבטן שולטת בי, היא דורשת מזון שומני, מטוגן עמוק, גבינה שמנה, חמאה. אני מסבירה לה, לבטן, שהיא מקבלת הכול טרי, לא היו ביצים טריים כאלה, מיץ תפוזים, ובתגובה היא זועקת, שלא אכפת לה מטריות, בשומן חזיר היא חושקת. חומוס לא סובלת, מנגבים פיתה בבצק מדולדל ללא טעם, ומי שמתבל אותו בפלפל, חייב לרוץ למרחקים עם פה פתוח לרווחה. גבינה לבנה, אשל, טעמם חמוץ, חמוץ, אני שמה כמויות של סוכר תחת עיניים השתאות של עובדי מטבח, אבל טעם נישאר חמוץ, כמו החיוך שלי.בטן שלי מסרבת להירגע, היא דורשת בשר,והרבה, מטוגן בשמן, ולחם, המון לחם, ולטבול אותו בשמן הטיגון, וחסה, זה אוכל לבהמות. אחרי, שרכשתי כמה מילים בעברית, היגיעה זמן להכיר את יושבי הארץ. "ויצאה דינה..", לאן היא יוצאת? למכולת שכונתית, כמובן. שם, על המדפים מונחים מצרכים הלא מוכרים לי. אישה נחמדה לידי עורכת קניות. אני שואלת על מחיר ונענית, שהיא לא יודעת. עולי לגברת אין זמן לענות לי? התברר, שיש לה זמן פנוי. היא סיימה למלות סל הקניות שלה, ושואלת העם טובה הארץ בעיני. אני שואלת שוב אותה שאלה, והיא מסבירה לי, שאין לה מוסג, על מחיר המזון,שהיא קונה. אני מבולבלת. כאשר מקבלים משכורת מחזירם חובות, משלמים מסים ועורכים תקציב חודשי במה שנישאר. עם לא יודעם מחירים, לא ניתן לעשות תקציב.וכאן, אנשים לא טובעים בכסף. כול יום שלישי וחמישי הם שובתים וצועקים, שלא יכולים לגמור את החודש. עם מוזר. כאשר אני רק מזכירה עניין של כסף, הם זזים באי נחות, ומרמזים לי, שנושא לא יאה לשיחה, אבל ברדיו שומעים "כסף, כסף" בלי די. המגע הראשון שלי לא יצא יפה, ואני נסוגה לביצה המוכרת ומשועממת שלי, חברת עולים. מתלוננים שם על החוסר תרבות בישראל. אבל איך אפשר לדעת אם יש, או אין תרבות בלי עברית? -לא נדרשת שפה, ברור, שאין תרבות. אין לימודי מוזיקה, אין מוזיאונים.- וזה נכון. לא שומעים תרגילי מוזיקה, הבוקעים מחלונות. זה לא, שאנו חיים רק את מוזיקה. אני זוכרת, איך השכנים אהבו את ביתי, כאשר זו סירבה לתרגילים האלה, ולא היה לי כוח וזמן לשבת על ראשה. ובאשר למוזיאונם, הם צרכים להתאכסן במבנים מרשימים עם פסלים, ולא רואים אותם. אני לא חושבת, שהיו הולכים למוזיאון, רק בהתקף חריף של דיכאון,אבל סמל, זה, מה שחשוב. תלונה חריפה אחרת הייתה, שאין אוויר בישראל. רוב העולים היו מאודסה, עיר סוחרים וכנרים מפורסמים. הם רצו עסקים עצמיים, ולא את מס-הכנסה, שיתיישב להם על הוריד ויסגור אוויר לנשימה. לכן החליטו לרדת מין הארץ, דבר,שלא עניין אותי. חזרתי למקומיים. בעיה אחי קשה הייתה שפה וחיפוש עבודה. בתוך כך התחילה מלחמת ים כיפור. כול הזיכרונות מי המלחמה ההיא צפו בי.אנו, העולים, דהרנו למכולת, סידרנו לעצמנו תור וקנינו כמויות של מלך וגפרורים. שיצחקו עלינו, אנו למודי מלחמה, יודעים הרס ורעב, אפשר להכין אוכל גם מעשב,אבל בלי אש ומלך זה אבוד. באולפן לא השתנו חיים, עובדים השמיעו מלות הרגעה. רכשתי מכירים, הם התייחסו אלי יפה,אבל פטרונותם לא מוצאת חן בעיניי.כול כך רציתי להיות חלק מעם הזה, לא השכלתי להבין, כמה זרה אני להם. ניסיתי להתחבר, אבל איך, איך לספר על האב, שהסיע את בנו, החייל,ניפרד ממנו, והלך בלי לזרוק עוד מבט בבנו. ילד הסתכל באבא ארוכות, פנה לדרכו בהליכה אחרת, לא ילד, חייל הלך למלחמה. עז סיפרתי, שעבדתי על הכביש וחיילים הציעו להראות לי את תחתונים שלהם. לא הבנתי, מה לא בסדר בסיפור שלי. הרי ידעו, שאני מתנדבת באגודה למען חייל . מה, לכול הרוחות, אפשר לעשות על הכביש? רק לפתוח את השולחן עם שתייה ועוגות לחיילים, העוברים עם תותחים ישר לקרב..שוב כשלון בכשר עם אנשים. כאשר הם צוחקים לא ברור לי על מה, כאשר אני מתפקעת מצחוק, הם עומדים עם פרצופים מטופשים.יחד עם זה חובה להסתגל עלי, הרי הם בבית.בינתיים חיים נמשחו, התייחסו עלינו בסבלנות. פעם נסענו באוטובוס ובעלי קנה כרטיסים."שנתיים" עמר לנהג, נהג בלי עף מילה נתן לו שתי כרטיסים ועודף ואני הערצתי את גבר שלי, הכישרוני. אין ספור דברים הפרידו בין העולים מאנשי הארץ. אחרי זמן מה בעלי לקח אותי לתל-אביב.הוא הלך לסידורים ואני ישבתי על ספסל בשדרת רוטשילד. באו והלכו אנשים. רק גבר אחד פתך בשיחה איתי, ולא שעל לפי רשימה רגילה, כפי,שכולם שאלו, ואני הייתי מרוצה על כך. "את עובדת?" "כן, אבל היום אני בחופשה" עניתי לו בגאווה. שתקנו, ועז הוא הזמין אותי לקפה. הייתי המומה, מה פתאום , אני לא מכירה אותו, הוא לא שעל את שמי! עם מוזר. וגם עם שפה אני לא מצליחה, כמו חתולה אני רודפת אחוריה, נועצת ציפורניים לתוכה,והיא בורחת. אחרי שנים, בלימודי עברית. פרופסור הרצה לנו. הוא אמר "מהותו של אדם". שאלנו על מילה. "זה, משיש בבן אדם" "מה בדיוק יש, הכן יש?" בסוף הוא התרגז וסינן "מפגרים הרוסיים האלה". את זה הבינו, את "מהתו", לא. כמה מאמצים השקיעו בנו . אורה, המורה קפצה על כיסה,כדי להסביר פעולה "לקפוץ", לקחו אותנו לטיולים, להראות את הארץ. רצו לקרב אותנו, ואנו רצינו בזה נואשות, אבל לא שרנו אותם שירים, לא ישבנו על סירים בגן ילדים ביחד, גם בדיחות היו שונות. לכן הדרך הייתה מלאת בורות וארכה הרבה,הרבה זמן. לקחנו אותנו לקיבוץ. סיפרו על אורך חיים הקיבוצי. טוב ויפה,אבל "למה דגלים האדומים, לא רוצים דגלים האלה, ברחנו מהם". יצחק רצה לנו דבר טוב ביותר, קיבוץ. כמה שמחתי, שלא קיבלו אותנו, מוכנה לאכול לחם יבש, רק לא קיבוץ. שוב אספות השנואות האלה. אני לא רוצה לחשוב עלפי פקודת רוב. לא ידעתי על בעיות בין ספרדים ואשכנזים. בעבודה הראשונה שלי התיידדתי עם אישה,שגרה בשכונת מוסררה. הייתה לה דירת שני חדרים לשבע נפשות, ולנו היו ארבע חדרים. קצת התביישתי , ועז היא אמרה, שהיא סירבה לדירה,בת 7חדרים בשכונה שלי. אבל למה, למה? ילדיך יוכלו ללמוד ברווחה, אבל היא פסקה.שלמקום, שכוח אל היא לא נכנסת. אחרי מספר שנים הזמינה אותי מורת בני. היא דרשה ממני לטפל בבני, כהוא סירב ללמוד.ומה עם עבודה, עם חובות שלנו? כמו כול העולים התנפלנו על מכשירים, שלא היו לבו שם, חשקנו בחיים הטובים. אבל מורה הצעירה לא הבינה על מה אני מדברת, הרי ילד, הוא הכי חשוב, ואני חייבת להעמיד אותו על הרגליים. לא התפטרתי, העם יש לי זכות לבקר את האישה הזו ממוסררה? בינתיים הכול הסתדר. מצאתי עבודה, התחלנו להחזיר חובות. אהבתי את שוק "מחנה יהודה", את רעש שלו, את הריחות, את אנשים. הכרתי כול פינה בו, שאפשר לקנות בזול. אני עוברת את שוק, קונה בקמצנות. מוכר עם חיוך לעגני מסתכל עלי, מוציא מארגז שעריות גרונות הודו טריות, נותן לי בחינם. הוא בז לי, ולכן אני לא צריכה להרגיש חייבת לו, אבל עזרתו היא ממשית וחשובה לי מאוד, וזיכרון השוק הזה נעים לי גם עכשיו. מדינה חייתה ענייה, לא היו מטעמים של היום ואנשים אכלה רק חלקים נבחרים של העוף. חלקים, כמו גרנות, תכול לא נחשבו. דאגות לא עזבו אותי, מה עם חובות, משקנתה, מה יהיה עם יפטרו אותי? אנשים בעבודה צחקו לי, לטיפשותי. מחזירים חובות רק עם יש כסף, ועם אין,"שולמן ישלם". מי זה שולמן? והם צחקו. ומי עבודה לא מפטרים אף אחד. בכל זה דאגתי, ומי יצא צודק? פיטרו אותי. בעלי התפטר מרצונו שלו, וכך התחילה חגיגה. לילות לא ישנתי, איך להאכיל משפחה, מה עם החובות. לא פתחתי את הדלת, פחדתי, שבאו לזרוק אותנו לרחוב. יום אחד קניתי דבר-מה בשוק. למחרת שוב הייתי שם, החפץ זה נמכר במחיר זול יותר. דרשתי להחזיר לי כסף. המוכר סירב כמובן, ועמר, שהוא "קורדי".זה הקפיץ את זעמי, למרות, שלא ידוע לי על מה מדובר. הלכתי למשטרה. בתחנה ישבו שני ילדים, שוטרם. דרשתי עזרה.- על איזה סכום מדובר?-לירה- בסוף אחד משוטרים הלך איתי. הגענו למסעדה. שם ישבה סלטה ושמנה של השוק. אני כעוסה, סתורת שיער מצביע על האיש.כול דיבורים פסקו.כול עיניים כוונו עלינו. שוטר לא נתן לי לדבר, הוא עמר משהוא לאיש, ושעל אותי עם אני מגישה תלונה.-לא תלונה, לירה אני רוצה.- תן לה לירה שלה-. איזו הרגשה טובה הייתה לי. אני במדינה שלי, ועוזרים לי! כך התחילה דרך ,רבת השנים של יציאה מהמשבר. לא ביקשנו עזרה מרשויות, בוגרת שיטה סובייטית, היה לי ניסיון לחסוך.ניסיתי להתפייס עם האיש מהשוק, והוא פנה לי אורף. לא הבנתי את בושה, שעשיתי לו. בעלי מצא עבודה רחוק מהבית, ואני שכבתי עם כעבים אחרי ניתוח לב. בן הקטן סעד אותי. הוא קנה במכלת בהקפה.סכום, שדרשו ממנו היה מופרז. אחרי, שהתאוששתי, דיברתי עם בעל החנות.-לולי שיקרת אותי, זה היה מגיע לי, אבל לשקר את ילד..- עז מה את רוצה?- נקבתי בסכום. הוא התחיל לכתוב לי המחאה.- זה לא מספיק, יש לי מינוס בבנק ואני רוצה רבית. הוא צחק ורשם לי רבית,סכום קטן, אבל הייתי מרוצה, וגם הוא לא יכול לראות אותי בלי צחוק.אני מודה להם, היו נפגשים עם טעם רע, אבל את אנשים האלה אני זוכרת בסיפוק. היגיעה עליה שנת 90,והייתי מתנדבת עצל עובדות סוציאליות. הבנתי כמה קשה היה איתנו. עולים כול כך שקועים בבעייתם, שבקושי קולטים את הסביבה, כך היינו גם אנו. כאשר ישבתי בבית, בלי עבודה, מכונסת בתוך עצמה, הפסקתי לשיר. תמיד שרתי חרש בתוך כול עיסוק, והפסקתי.ימי היו ריקים,הכול נפל לי מידיים. התחלתי לדפדף בספר זול, הם היו בכול מקום. עף פעם לא אהבתי רומן רומנטי, אבל את זה ריתק אותי. כמה מילים היו בראשותי, והבנתי,שמדובר בספר פורנוגראפי. לא קראתי ספרים כאלה, כול עניין מיני היה טאבו. וואו, את זה רוצה אני. התחלתי לקראו בהם.לא הבנתי הכול, אבל התוכן המעורפל בעיניי, נתן להם נופך סודי ומעניין. ספרים המתורגמים האלה נכתבו בשפה אחידה,וכאשר נפגשתי אותה מילה הרבה פעמים, זכרתי אותה. הסתרתי אותם מילדים, הם ידעו הרבה ממני והתביישתי בבורותי. כך לאט רכשתי נאמנות הקריאה. בסוף הם שיעממו אותי,אבל חופשי אני מדברת על מין, גם עם נכדיי. עברתי לספרים אחרים. עולם שלם של חיים יהודיים, שזורם בחיי עמים אחרים נפתח לפני. לפני שנים , כאשר התברר גודל מחלת לב שלי, דקלם לי רופא בכיר את האמירה של רופא ,מפורסם עוד יותר, שחולה במצבי לא יכולה להתחתן, עם היא נשואה, לא יכולה להבאי ילדים, ולא לעבוד. חלומותיי נגדעו.לא ביקשתי גדולות,רציתי משפחה ועבודה מעניינת ורגילה, בחופשות מסאות תרמילים. הכול אבד לי. אז למה לי חיים האלה?. התעקשתי, ואלוהינו שלך לי עזרה, רופאים טובים. גם עבודה ומשפחה אפילו מסאות מוגבלות ערכנו.וכאשר שוב צנחתי הגיעו ל ברית המואצות ניתוחי לב. רופא טוב עשה לי ניתוח והמשכתי בחיים. והנה כאן, בארץ שלי אני נשארתי בלי עבודה. היא לחם קיומי בכול הבחינות, נדניה מאמי, ברוך זכרה, ואבדתי אותה.עבודה הייתה סמל ניצחון על מחלה,עצמאות שלי. וכמו בילדותי הרחוקה נשלחה אלי עזרה משמיים, ספרים, שגם הפעם משכו אותי מהתהום.אבל הייתה זו עברית, שפת אבותיי. לגבי מעגל נסגר. אני לא יהיה ישראלית, אשער עולה ותיקה,למרות, שהרגלים שלי השתנו מאוד, מאוד. חומוס זוללת,מפלפלת תבשילים,רק בשר כשר נכנס אלי הביתה, וכינוי "רוסיה",שנוא עלי בעבר, מקבלת בהשלמה. ילדיי, הם אשכנזים גמורים, ונכדים, בעקר קטנים…"שקט" צורחת ילדה. "סבתא רוצה שקט במכונית".והתחיל בלגן ישראלי רגיל. הם רבים בקולי קולות, ולא אכפת להם מאשכנזים וספרדים גם יחד. כך פועל,לדעתי, חוק של דור השלישי.