וולודיה

כבר לא היה מחסר בנים, קם דור חדש,ואני נמנעתי עם הדור הזה, אבל לא הלך לי עם בנים, ודבר הטריד אותי. פעם נסעתי עם חברה, ושאלתי אותה על הדרך להכיר בנים. היא ענתה לי שאין דבר קל מזה, ומיד דגמנה לי. היא איתרה בקרון בחור מתעים, התכופפה לעומתו, ושעלה אותו מה השעה, והופ הוא כבר יושב מולה, הם צוחקים ומפלרטטים. ראיתי את חיוכה השובב, ברק בענייה והבנתי שאין לי סיכוי לעשות כמותה. ויתרתי.

כבר הייתי סטודנטית באמצע לימודים, כעשר היא לקחה אותי למסיבה. הייתי יושבת בפינה כהרגלי. קבוצה גדולה של בחורים נכנסה לחדר. בעלי לעתיד היה בינם. התחלנו להיפגש.הוא היה לרוחה של אמה, אבל התנזרות רבת השנים שלה השפיעה עליה. כאב לה לראות את הבת הקטנה שלה הולכת בדרך כל בשר. הכאב שלה הרגשתי היטב, ונסגרתי אוד יותר. לא בשמחה הלכתי לפגישות האלה, היו לבחור שתי חסרונות לדעתי. ערמת תלתלים בלונדיים הייתה על ראשו, ואני העדפתי שחרחורים.חסרון אחר היה הרבה יותר גרוע. מלא הומור היה בחור הזה, ולא היה מסוגל לעבור על אמירות הנבובות שלי, נלקחות ממורל קומוניסטי, בלי תגובה. הערותיו היו רכות ואהובות, אבל לא סבלתי ביקורת. זה הכעיס אותי נורה. התפתלתי מעלבון, מתסכול, ברחתי מפגישות. אבל הוא תמיד ידע להתפייס.אני זוכרת,פעם הוא בא לביתי אחרי ריב כזה עם קובע אחר, שאלתי למה, והוא הסביר, שבקובע ההוא רבנו,לכן החליף אותו, עברו כבר יותר מיובל שנים, אבל מילותיו האלו מחממים את ליבי גם היום. אבל, גם כשהוא שתק ראיתי את הצחוק בעיניו ונעלבתי שוב. ביום הפגישה אני מושכת זמן. כבר מאוחר, אני מתחילה להתכונן. שערות הלא ממושמעים שלי מעצבנים אוד יותר. כל דבר, שאני צריכה נעבד לי,וכך,הופעתי באיחור רב. אבל פגישות היו נעימות. ספרנו כסף, שהיו ברשתנו, דנו מה אפשר לעשות בהם. לרוב אפשרות הייתה אחת, לשוטת בין חצרות של ארבת, האזור ציורי במוסקבה,אהוב עליו. כמה אהבתי שוטטות הזו. לילות קרים או גשומים, חצרות וחשוכים, ומוזיקה של ריקודים, הבוקעת מבתים. אנחנו רוקדים בחושך ואלס או טנגו, זוגות אחרים מצטרפים לריקוד. זיכרונות מתוקים..

קסם ניגמר, כשאני משמיעה דעה שלי, ומיד רואה זיק בעיניו.לא ידעתי עז, שעברתי תיפול החשוב בחיי. עם כל עוקץ ניתק גרגר חצץ מנפשי, אבל זה היה כואב, אלוהים,כמה כואב זה היה. שנים עברו עד שהשתחררתי מחצץ הזה, התרככו תכריכים, עשויים מסיסמאות סובייטיות, שחיתלו את נפשי, וקיבלתי נשק ביד. לא רציתי בו, הוא הוכנס בי בכוח, והשתמשתי בו כנגד הבחור שלי. מגיע לו..

היה לו מעיל, המעיל הזה חי במשפחתו שנות דור, בחור חמד אותו מילדותו. והינה , סוף, סוף הוא קיבל אותו.פרמו אותו, הפכו ותפרו מחדש. הנער קרן מאושר, והתפאר בו בלי די. המעיל היה עשוי מבד צמר עבה, לא יודעת את צבע המקרי שלו. כשהכרתי אותו היה לו צבע חלודה,אבל לא צבע או גזרה היו סיבת הערצה של מחזר שלי, אלה תחונה הפנימיות שלו. גם בגשם חזק הוא נראה יבש,רק כבד, כמו טיטול אחרי לילה. חברה שלי, אחרי שהכירה את מעיל פסקה ,שלאולם לא הייתה יוצאת עם בחור במעיל כזה. קל היה לה להגיד, היא תפרה לעצמה את בגדיה, וגם בשמלה מבד משומש נראתה אופנתית. אבל מילותיה עוררו בי החלטה לא לסבול אוד יריב נחות כזה, לא בכבודי להתחרות עם המעיל. עז עקצתי את מעיל ובעליו, ובהצלחה…

אני חוזרת אחרי שיחה קשה. עצובה. ועז נזכרת בכל פרצופים של השיחה, כולל אותי,ו מצחקקת. אני בעצומת ריב עם בעלי,מאשימה אותו קשות. פתאום נעצרת, תופסת, שאין כשר בין דבריי. אני מסתכלת עליו, רואה את הזיק המוכר, ואנחנו במקום לנהל מריבה קשה, כמו כל זוג מכובד. מתגלגלים מצחוק, כמו בני טיפש עשרה. כך בעזרת הומור חיים נעשו קצת יותר קלים.

כל זה היה אחרי שנים, ובימים ההם היינו בתחילת דרכינו.

הוא הכיר לי את חבורה שלו, גם הם סטודנטים. לא פעם תפסתי מבט מאחת הבנות, האומר "מה היא עושה כאן?" ובאמת, לא ידעתי, מה אני עושה בין המוסקבאים הסנובים האלה. רק וולודיה לא לעג לי, רק בחברתו היה לי קל, הוא היה חבר ילדות של מחזר שלי, הוא, ועוד בחור. וולודיה היא קודקוד בינם. הם שלושתם ידעו על כל תערוכה מעניינת, שהציבו אותה כמעט בסתר,רחוק ממרכז מוסקבה, או סרט,שהוקרן חד פעמי. תמיד לקחו אותי איתם. לבי התרחב מגאווה , כאשר הייתי בחברתם יפי תואר האלה. הם דנו על ציורים, סרטים. ואני שתקתי והקשבתי בעניין.

נפגשנו כחבורה, יצאנו לפיקניקים. בנים הביאו הבנות, שכל פעם היו אחרות. רק אני הייתי קבועה, וגם יננה, בודדה וזועמת.

חלפו שנים, נשרו חברים, בואו אחרים, ורק וולדיה נישאר. הוא זכר ימי הולדת שלי, ביקר אותי בבתי חולים, שהתאשפזתי בהם תקופות. הייתה משיחה בניינו.. סבתא, שגידלה אותו הוסיפה לתחושה זאת ללא מודע. היא נזפה בו על בחורות הרבות שלו, ודרשה למצאו נערה דומה לי ולהתחתן איתה. דבר אחד היה ברור לי, אני לא שוברת את ידידות הילדות שלהם, וכך חשב גם וולודיה, לדעתי…

חיים נמשחו. אחרי מאמצים קבלנו חדר למשפחה הקטנה שלנו. ארמון של 10 מטרים, אומנם בלי מים ושרוטים, אבל עם תנור גז וכניסה נפרדת. שכנים קיבלו אותנו בעוינות. בעבר הרחוק היה זה ישוב של חיילים. צרים מבית רמנו ארגנו את צבא בצורה מאוחדת. הם נתנו לכל יחידה שטח, חילקו אותו בין החיילים, כך,ששכנים חיו לוחמים באותה יחידה. חיילים בנו בתים, הקימו משפחות, והתפרנסו מחקלאות כש לא היו מלחמות, משכורת השלום הייתה קטנה, וגם בכושי שולמה. כשהיגיעה מלחמה,הם קיבלו כל החבות, תשלומים עלו, וצבא יצאה למלחמה.

פטר הגדול תפס שלטון מאחותו החורגת סופיה, צבא ברובה תמך בסופיה. עונש השתיק כל התנגדות. תורי חיילים התקדמו לאת למוקדי הריגה, שהוקמו על כיכר האדומה, אמהות, נשים, ילדים מרורים בבכי היו נתלות על נדונים השותקים, כאשר טור התקרב לכיכר, שומרים גירשו נשים בכידונים. הן נשארו שוכבות בתוך הבוץ. פטר אילץ את אנשי חצרו להיות תליינים, לקטוע בגרזן ראשי של חיילים. רבים לא הצליחו להרוג במכה אחד. פטר,גדול ממדים, עם עיניים בולטות, מטורפות רץ ממוקד ל מוקד עם גרזן ביד וסיים את מלאכה תוך ניבולי פיו. דם ניגר בכל מקום.

חיילים היו חופשיים,לא אריסים של כנסיה או אצילים. אחרי הוצאה להרוג משפחות לא נושלו מאדמתם, ולא נלקח רכושם.הם המשיכו להיות חופשיים.בכל דור חלקות אדמה נעשו קטנות יותר, אבל אנשים ברובם לא נעשו עוניים. בנים נשלחו ללימודי מלאכה, נעשו אמנים, סוחרים, הפכו לאנשים עמידים ושמרו על מעמדם החברתי בקנאות.

אצילים גם הם חילקו את נחלתם בין ילדיהם והפכו לעניים יותר. כדי לשפר את מצבם הכלכלי הם שלחו את ילדים מוכשרים של אריסיהם ללמוד מלאכה, ואחר כך אריסים הללו השתקמו בעיר הגדולה. חלק ניכר מהכנסה שלהם שולמה לאדונים. רבים מהם התבססו והפכו לאנשים אמידים. רבים הסתירו את העובדה, שהם אריסים והתחתנו עם צעירות של העיר. לפי החוק היא וילדיה הפכו לרכושם של אצילים. לכן אנשי העיר החופשיים שמרו על הבנות בכל משמר ונעשו אוד יותר חשדנים כלפי זרים.

במהפכה הם איבדו כל רכושם. הם נשארו לגור בבתים (מי, שלא נעצר),שטח של בית היה קטן. בנים גדלו, התחתנו. אב בנה במו ידיו ובכספו שלו דירת חדר לבנו המתחתן. בן, אחרי שנים, קיבל דירה ממפעל, בו עבד, ועירייה נתנה את החדר לנזקקים, לאנשים זרים, ואחי גרוע ליהודים, לנו. לא חשבנו, שגזלנו את הרכוש, לא ציפינו ליחס עוין משכנים ומסביבה, אבל קיבלנו אותו. לא דיברו איתנו, ילדים לא שיחקו עם בת הקטנה שלנו. פעם היא אבדה לי . כמו מטורפת חיפשתי אותה, שאלתי בכל בית. טרקו לפניי דלתות…

בעלי הרבה היה מחוץ לבית לצורך עבדתו, ועזרה קיבלתי מקרובים, מחברים, מוולודיה. הוא בא לבקר אותנו.פעם קרה,שבעלי לא היה בבית כאשר ביקר. דיברנו וצחקנו בתוך הלילה.למחרת יצאנו את הבית,אני זוכרת, הלכנו באמצע הרחוב השקט,ביתי בינינו, דורשת משחק.אנו הרמנו אותה, והיא צחקה בקול רם.הבחנתי בפרצופים הדבוקים לחלונות ושבבות אחזה בי. הם, בוודי, מצפים לצרחות ודם, לא יקבלו. דמיינתי,איך נצחק עם בעלי, כאשר אספר על כל זה.

כאשר פלש צבא לפרג בא וולודיה להחליף דעה. קומוניסט אדוק, הוא צידד בפלישה. התווכחנו אד צעקות, ואפילו חשש קל לא היה בנו, שהוא ילשין. כזה היה וולודיה.

הוא התחתן עם יננה. התמעטו פגישתנו. חיינו נעו במסלולים שונים מאוד. הוא נכנס למסלול נומנקלטורה, היינו רחוקים, אבל נמשחו פגישות, וכל פגישה הייתה עמירה, שאין שכחה, הכל נשאר, כפי שהיה, והייתה זאת הבטחה, לפגישה נוספת.. מתי שהוא…

כאשר יננה התאשפזה, הוא הביע לי יצור היקר לו בעולם, בנו התינוק, כדי שאטפל בו…

פעם הוא בא נסער, סיפר על ישיבה הסודית של מפלגה, על כך, שכ40 אחוז של מישרות מחקר תפוסות על ידי יהודים. זה לא היה סוד. לא פעם אני ובעלי דנו על זה וצחקנו,שאפילו שלטונות הסובייטיות לא יוכלו לנו, ליהודים. אבל לוולודיה זה היה הלם. רוסי,אוהב את מדינתו,איש בלי רבב, ושמץ אנטישמיות לא דבק בו. הוא מבין פתאום ,שעם כקטן תפס נפח כגדול במולדת שלו. זה לא בסדר, צריך לעשות משהוא, לתקן את המצב. הוא ביקש את דעתנו. שאלתי אותו, מה לעשות לנו, ליהודים, והוא ענה,שצריך להתאמץ אוד יותר. הייתי המומה, קיבלתי מכת גרזן. ברור חיה לי, שהוא כבר קיבל החלטה, לא עצה הוא ביקש, הוא רצה עידוד מצידינו, תמיכה ברדיפת היהודים. לא יכולתי לחשוב בבירור, תחושות השתוללו

בי. פתאום ראיתי זר בדירתי, וגבר זר הזה, הוא לא אחר, אלה וולודיה. וולודיה! אם כך, לך לעזאזל אתה,

וולודיה! לא רוצה לראות אותך יותר… זאת הייתה פגישה אחרונה שלנו.

אני נשארתי בתוך שברי עולמי. לבי דואב. עם בעלי לא יכולתי לדבר על זה. הוא היה שונה ממני, הוא קיבל חינוך אחר. אמה שלו גידלה אותו. פגשתי אותה בגיל העמידה שלה. שפתיים וגבות מיוצבות, אף חזק, אור פניה חלק בצבעים עדינים של חלב וורוד. כאשר רמת שערות נפלה חופשי, הילה זהובה עטפה אותה, עיניה גדולות אפורות, ותמיד בצבצה בהן דימעה. אישה כשה הייתה אמו הז"ל. לא הייתה בה שמץ של חמלה נוצרית. שלושה בנים גידלה. היא לקחה על עצמה טיפול על משפחתה שלה ושל בעלה. היא טיפלה באמה החולה שלו אד יום מותה. חוץ מאמה, שתי אחייניותיו היו איתם בחדר עלוב הזה. היא גידלה וחיתנה אותן. כל חייה חיה באוני מחפיר.

לא כך התחילה. בת של קצב, מילדותה היא עבדה קשה, חזקה וחסונה, ולא ידעה מחסור. מגף מהפחה נכנם לחיי העירה ודרדר אותם. לא רק היא, כול סביבה הייתה באותו מצב. אשת שטעטל, תרבותה היה ידיש. גם כשהיא דיברה רוסית היה זה תרגום מאידיש, שפה עסיסית וצבעונית. היא לא הבינה, איך אנשים חכמים למראה הפכו את החיים סבירים לכעור כזה, וכל הרוסים ויהודים הקומוניסטים היא הגדירה במילה אחת "גויים".

כעשר בן הקטן שלה חזר בדמעות, נעלב ממילות אנטישמיות, היא נזפה בו , "מה אתה בוכה, מה חשבתה לעצמך, מה אתה מצפה מגויים האלה! הם הרי גויים, לא יכולים להיות אחרת. שב לאכול מרק של אמה, ותהיה לי ברי." וילד קטן שלה אכל מרק, והלך לשחק מעודד.

בעלי לא ציפה מוולודיה ניסים, לגביו הוא היה ונישאר חבר הילדות שלו.

לא כך היה לגבי.אני גדלתי על טהורת קומוניסטים. שיווין וצדק היו תפילותיי. כבר לא האמנתי לשלטונות. חיפוש של שנים רבות אחרי עמי, הביא אותי להבנה של מעגלי החיים אנושיות. הם היה כשונות, וכדומות גם יחד. ובכל מעגלים האלה לא היה מקום לשיווין. בכל פעם, שהוא נכנם לחיים, אחריו נישאר שובל של דם וסבל. אני עצמי הייתי שפנת ניסויי הזה, שנמשך כבר 50 שנה. ובכל זאת הסיסמאות השובעות לב ההם חיו בתוך ליבי. הרי הם הבטיחו חיי כבוד ושלום לכל העמים בעתיד,לילדים שלי. האמנתי באמונה עיוורת , שלא הדרך, אלה הנהגה, היא אשמה בעיוותים. יבואו אנשים משכילים, טהורים, כמו וולודיה, ומצב ישתנה.

שום אנטישמי לא יכול להכות אותי, כמו שעשה ידיד הנפש, וולודיה. ידעתי, ששום אנטישמיות לא חייתה בדבריו, לכן, הייתי חייבת להבין. מה הייתי אני מרגישה, אם עם זר תפס כזה מרחב בנחלתי, והבנתי, שצדק וולודיה. הוא הציב לפני ראי, וראיתי נו את המציות. לא חשובים נסיבות. הרוסי הזה לא חייב לי כלום, ולא שהייה שלנו כאן אלף שנים, ולא דמיינו, שנשפך, הם לא חשובים. אני זרה כאן. אבדו לי לא רק ידיד, גם ביתי, גם מולדת – עולמי שלי אבדתי ואין אשמים.

בהדרגה, נקרעו חוטים אחד,אחד, שקשרו אותי למקום, בו נולדתי, אהבתי. חוט האחרון התפוצץ, כשמתה עלי אמה. לא היה לי חשק לצאת, לפגוש אנשים, לטייל. ועז בעלי אמר מילת כסם-ישראל. כן, רק ישראל,נחלת אבותיי. בזמנים ההם היה אפשר לחשוב עליה,(קיבלנו מתנה מאלוהים) ולא חשוב, מה יהיה. אין לי מקום אחר. אני לא רוצה, שבאוד 100 או1000שנה יבא אלי אחרת וולודיה אחר ויגיד לי, הידיד שלי, שעמי תופס את מרחב שלו. אני לא רוצה להתייסר ולחשוב, מי כאן צודק. עמי, הוא עמי, ולו אכפת לי מי הצדק הזה.

עזבתי,לא יכולתי להביט אחורה. רק אחרי שנים אני מסוגלת להתגעגע ולזכור בוולודיה, ידיד יקר …

פורסם בקטגוריה זיכרונות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים