חופשה

אמית של בעלי קנה לו מכונית חדשה. זה היה נדיר בתקופה זו, אבל כבר לא נחשב בגדר נס. נהג צעיר היה, לנסוע בדרכי ברית המועצות היה שווה להתאבדות. לכן הוא ביקש את בעלי, נהג מנוסה, להתחבר עליהם לחופשה. למשפחה הזו הייתה מכונית וחובות,לא היה כסף. גם אנו לא היינו כבדים בכסף אף פעם.

הזוג הציע להתקיים על הטבע. לאסוף גידולי שדות ועצים, הרי כול, מה שיש בארץ שייך לעם. ומי העם הזה, עם לא אנו? על רעיון הזה, שיויוני וצודק התחברתי לזוג נחמד. את ההתנגדות חלשה של בעלי שברנו בכלות, ויצאנו לדרך.

כדי להקל על איסוף מזון, נסענו בדרכים צדדיים. "עצור", צעקנו, וזינקנו לאסוף כרוב, גזר, שנפלו ממשאית עמוסה. פשטנו על שדות תפוחי אדמה. לא בכדי הכריחה אותנו המדינה לעבוד מילדות בשדות האלה. רכשנו נאמנות לשלוף צמח שלם ללא כלים, ובזריזות לשחרר את ירק מקצה שורשים. ברחנו לפני, שיתפסו אותנו. בפרדסים בחרנו תפוחי עץ משובחים. שומרים ירו עלינו במלח ופספסו. ביקרנו גם בשדות חמניות. דרך הייתה עמוסה פעילות. עצרנו בכפרים נידחים וקנינו אוכל בזול.

דרכים היו איומים. משאיות כבדות חפרו תעלות, לפעמים נסענו על צד אחד של מכונית.כבישים היו צרות נורא,בקושי היה מקום לשתי מכוניות חולפות. אני זוכרת, שפתאום הופיעה לקראתנו משאית דוהרת. התרוממנו לקראת המוות, הכול בשתיקה. הנהגים הצליחו, ובצפירה,קפואת דם, נפרדנו. לאורף כול הדרך היו שרידי רכבים.

שלטונות עשו תיקונים. פיזרו אבנים די גדולים על הכביש הפגום, ואחר כך שפכו מין זפת,שנמס תחת השמש. אחרי התיקון הזה פתחו את תנועה וההידוק של הכביש נעשה על ידי צמיגים של רכבים נוסעים . אבנים עפו לכול עבר,וכשניגמרו התיקונים, צמיגי משאיות חפרו תעלות…

בין ים האזוב וים השחור יש דרך צרה מאוד, ומשני צדדיה נשמו להם שני ימים. בדרך הזו החלטנו להיכנס לחצי- האי קרים. היה חושך, נוסעים בדרך צרה. אין אורות, אין ירח. ואז שומעים משני הצדדים שקשוק של מים. "הסתובב" צועקים אנו לנהג. בעלי יצא למדוד אורך הכביש. הוא קבע, שאי יפשר לפנות אחורה בתנאים האלה. לא ולא ,אנו רוצים לראות את זה באור היום. אנו, הנשים עמדנו בצד, וגברים עשו עבודת פרסה עם רכב.,

לילה עברנו בצד הדרך יחד עם ריחות ריקבון. בבוקר מצאנו את עצמינו בתוך בוץ המסריח,ויצאנו. עברנו את הדרך הזו. צרה,צרה היא. היא הייתה למעלה, ותחתיה משני צדדיה נצנצו וצחקו מי שני הימים. עברנו בין שני הימים.צבעים שלהם היו שונים, התגלמות היופי.

קרים פגש אותנו יבש וצחיח. פשטנו בכרם הראשון, שהיה בדרך. ענבים היו קטנים, אבל ענבים. ואז הפתיעה אותנו משגיחה.היא צעקה עלינו,הבטיחה הרבה שנים כלא, לקחה את הסלים, הציעה לנו להתבייש והלכה. שאני אתבייש? בזעקות שבר התגלגלתי באדמה, וצעקתי, שרוצה אני, שרוצה אני ענבים האלה.

חבורה החליטה לנחם אותי ולפרוץ לגפן אחר. ראינו פרדסים מטופחים מאוד, ונכנסנו.איזה ענבים! כמה אשכוליות, ומכונית הייתה מלאה. גם תאנים נהדרים לא שכחנו והסתלקנו במהירות.

ענבים כאלה לא פגשתי עוד. בצבע ירוק בהיר, כליפה דקה,שקופה.רואים את הגרעינים,וסביבם צבע צהבהב.וטעמם-אין מילים. לא מוכרים אותם, הם נשלחים למשרתי העם חשובים.

כך עמוסי כול טוב הגענו לים. בזמנים ההם ידענו לעשות דברים: סוגים רבים של מדורות לפי סוג הבישול, לשמור טריות של פרות וירקות.. הענבים הספיקו לשבוע.ואז נדרשו מתנדבים לבציר הענבים. התנדבנו.כול איש חייב לעבד שורת הגפן.התקבצנו כולנו בתוך שורה אחת,סיימנו מהר. יצאנו בשרשרת, מחוברים על ידי סלים, עמוסי ענבים. חלפנו על פני משגיחים משתאים, ולאט, בכבוד עצמי גדול נכנסנו לאוטובוס. הענבים לא היו טעימים, זרקנו חלק גדול.

היינו חיי ים. נכנסנו לים לפני זריחה, ויצאנו עמוק בתוך הלילה. גם הכנת לבישול עשינו, ישובות במים. אכלנו הרבה דגים,  קנינו אותם טריים מדייגים. בלילות ישנתי שינה ערבה, לא הרגשתי שום אי נחות באוהל. הייתי מכוסה בכרום של מלח, שערות, כמו ברזל. רק זה היה מטריד.

בתוך ההרים היו מעינות מים רכים. בעלי ואני טיפסנו לשם.

היו די הרבה אנשים ליד המעיין. נתנו לנו סבון,הציעו תה. אחרי הרחצה הרגשנו קלילות, והלכנו לטיפוס נוסף.הגענו לפסגה הקרחת, ים, יער השתרעו תחתינו, וים המשנה אתצבעו כול הזמן.

ירידה מההר נראתה לי יותר תלולה. החזקתי בכול, כדי לייצב את עצמי, ועז אבן התפוררה לי בידיים. לא אבןהייתה, אלה פטריה גדולה. הן היו רבות  סביבנו. התנפלנו על שולל, מלינו בפטריות את בגדינו, נשארנו בבגדי ים. בקושי ניתקנו מהם,וירדנו עוד. כבר היה ערב, נכנסנו לפרדסים,שהשתרעו על שיפולי ההר. בלי רצון נגסתי בתפוח. מיץ פרץ ממנו. איזה טעם!  אנו אוכלים ,וממלאים כל מקום פנוי בכבודה, ושומר מקלל אותנו ויורה לכול עבר. גלשנו למטה. היה כבר חושך. חזרתי למחנה ברגליים רועדות… איזה חפלה עשינו! פיטריות מטוגנות עם בצל ותפוחי אדמה, מלווים ביין, אין עליהם!

בין כול עיסוקינו חרשנו את הקרים, נכנסנו לשרידי ארמונות מבצרים, מסגדים. מי לא היה כן?רוח לחשה לי סיפורי לחימה של חונים, יוונים, טטארים, יריבות דמים בין סחרי גנוייה וונציה, סיפורי אהבה ובגידה. רק סיפורים על כוזרים לא היו. ואולי היו, ולא הקשבתי להם. שריד מהם לא נשאר שם. הם שלטו כאן, נולדו ומתו ונמחקו . לא יודעתי עליהם אז…

חזרנו בדרך אחרת. נכנסנו לעיר קישינב, בירת מולדובה, עיר היין.אני זוכרת בתים חד קומתיים, מופרדים מהכביש על ידי גדר עץ. ובאורך כול הגדרות שכבו גברים . היה סתיו, בכול בית יצרו יין צעיר, ואנשים שתו, שתו. אחר כך פשוט הלכו לשון במקום הכי נוח, ליד גדרות.

נכנסנו למרתף, ביקשנו יין. לשולחן הביאו קומקום תה,מלא ליין, יין צעיר היה בצבע אפל, טעים מאוד.

רצינו לקנות יין, וביקשנו ללון.בעלת הבית, שעליו נכנסנו, אמרה, שהיא הכינה רק 400 ליתר לעצמה, וזה לא מספיק לה.

למחרת יצאנו לדרך לקרת הסתיו מתקרר והולך.

 

פורסם בקטגוריה זיכרונות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים