מחשבות על השואה (גירסה ב)

 

 

חיים שלמים התרחקתי ממחשבות על השואה. זה לא נתפס, מוח אנושי אומלל לא יכול לעכל את השואה, ואני בורחת ממחשבות אלו. אין טעם. אני לא יכולה להחזיר לחיים את הקרובים שלי, שרובם הגדול נספו. אני מנסה לדמיין אותם, את הדודים והדודות, את בני ובנות הדודים הגדולים והקטנים, תינוקות כמעט, שלא הכרתי, ולא נשאר לי אלה לילל אל השמיים, כמו זאב בודד.

למה, למה אלוהים למה זה קרה? אין מענה. ואני מעולם לא אחשוב על זה, לא מסוגלת, לא מסוגלת, לא רוצה לחזור על השואה. אבל היא חוזרת שוב ושוב. כל השנים מחשבותיי מסתובבות אנה ואנה. אני זקנה, הגיע עת לסדרם.

השאלה שלי למה התרחשה השואה בעת הזה דבקה? מה ההבדל היה בין זמנים אחרים ובין התקופה של מאה ה – 20? אולי העמים הנוכריים היו רחמניים יותר קודם? כמו נגיד בתקופת הביניים?

אנו בזמני האינקוויזיציה. נדונים הולכים על המוקד. סביבם קהל רב, ובאים עוד ואוד. רוצים לראות את עשיית צדק. קושרים אותם, את אנשים, שלא שמרו את דתם. נדלקות מדורות. קהל בהתרגשות רבה צועק, מייחל להם מוות של גיהינום, זורקים עליהם אבנים, צועה, ומה לא? אנשים הללו על מדורות נשרפים בגיהינום. אמהות מניפות תינוקות, ילדים קטנים, כדי שיראו והעריכו את בשר השרוף מסיבת חינוכיות.

אנשים חוזרים הביתה, מרוצים מעצמם. הם השתתפו בעשיית צדק. הם רוצו להמשיך בפראות ביהודים.

בימים החשוקים של מלחמות נוצריות אספסוף המשלהב עבר ממדינה למדינה, עשה שבטים בכל הנקרא לדרכו. וקודם כל ביהודים. אין ספור היו עירוים האלו. יהודים נרצחו , נשרפו, נשדדו, עונו. ובכל זאת דברים לא הגיעו לממדי השואה. שני צדדים יש להרג והם תליין וקורבן. אולי הסיבה בנו, ביהודים?

בזמנים ההם יהודים היו מאורגנים על ידי ממסד הרבנים. בעיות יום יומיות היו מופנות לרבה. רבנים אחדים היו גם בעלי הון. הם היו קשורים עם קהילות יהודיות בעולם כולו, דת יהודית איחדה אותנו. בכל ארצות היינו אורחים, לא אזרחים. חיינו חיים דתיים, נפרדים מעמים אחרים. חגים משלנו חגגנו, קשורים ליהדות ולמולדת,שנתן לנו אלוהים. לא בכדי שלכל מקום, שטוב היה בו לנו, זמנית כמובן, קראנו לו "ירושלים". כמיהה וגעגועים הופנו לארץ אבותינו, שאיבדנו. היא הייתה בליבנו, בשירינו, באגדות, בקופות צדקה. לשים גרוש לתוך קופת צדקה היה מקור לגאווה גם לילד עני. יהודים הרגישו את עצמם קרובים למרות המרחק בין קהילות. בזמן פרשת דרייפוס יהודים בכפרים הנידחים בערבות רוסיה בקבוצות הלכו לדואר מהבוקר,כדי לשמוע חדשות על המשפט והתווכחו ביניהם,ודרשו צדק. כאשר הסכנת פרעות התקרבה נשלחו שליחים לבקש עזרה. הם חיפשו שליטים נוצריים, שדרוש להם היה מוח יהודי. במשא ומתן רבנים היו לסוחרים כשוחים. חיי קהילה הונחו על כתפיהם. שום חמלה נוצרית לא באה בחשבון. כך לרוב הם הצילו את היהודים.

שיירת אנשים נכנסת לגטו. הם, גברים, נשים וילדים נופלים מעיפות. לבושים סמרטוטים, מסריחים, רעבים. יהודים מקומיים לא שמחים להם. צריך להאכיל את ערב רב הזה, לתת להם לינה, הרבה בעיות הביאו אנשים הללו איתם. הם יודעים, שרף האנטישמיות יעלה. גוי, אומר ליהודי המקומי בנימה ידידותית, שהוא, גוי, מוכן לסבול אותו, אבל לא את יהודי החדש הזה. ואז רבנים נכנסים לפעולה. להם לא דרושה אהבת נוכרים, הם דואגים ליהודים. מבתי כנסת ,מחדרי לימוד נשמעים קריאות לעזרה. כל איש מכובד חייב תרומה. הלחץ הזה וזכר לזמנים, שעברו הם עצמם, או אבותיהם דרבנו את אנשים להגיש עזרה. גם החדשים עצמם לא יושבים בחיבוק ידיים. אין עבודות, שהם מסרבים לה, לילדיהם דרוש אוכל, אין להתאפרק על העבר המפואר. כך לאט הם קמים, ילדיהם כבר מכובדים הם. הם הביאו לקהילה מקצעות חדשים, שירים, מאכלים. כבר הפסיקו ללעוג להם, נעשים "משלנו". כך פעלה שיטה.

באה תקופה חדשה, כן, היא התחילה ממהפכה הצרפתית. חוקי שיוון שגם יהודים קיבלו השכלה וזכויות אזרח. לזה פיללו המשכילים. זה כל, מה שביקשו. אבל לדעתי אין לשכוח את גורלה של אצולה. צדו אותם,החזיקו במעצר בלי מזון, הובילו לגיליוטינה את כולם, כולל זקנים וילדים. זו חבילה אחד, אין להפריד בין החוקים האלה, גאוות ההשכלה, ובין הנשים סורגות, מלאות שנאה, יושבות לפני הגיליוטינה בציפייה דרוכה לדם, והיללו את תליין, שהניף את ראשו הקטוע של צעיר עם שערות, שהלבינו ברגע של הוצאה להרוג.

יהודים עזבו את דתם והשליכו את עצמם לזרועות חוק השוויוני לכל אזרח. שינוי היה עצום. חגים יהודיים היו מלאות משמעות. לא אוד, הקריאה :לשנה הבאה בירושלים: איבדה תוגה וגעגועים, קודם בקריאת אגדת פסח ילדים היו כמהים לשמוע כל פרט. בפורים הייתה תיקווה ושימחת הניצולים. כל זה השתנה, אומנם לא מיד, ולא בקלות. תנוע רפורמית עמדה בציפיות. בעזרתה היכנסו היהודים לעולם הגדול בדרך, שלא הכאיבה להם, הם שרו, כתבו וחשבו בשפות של נוכרים. רק דתיים המעטים שמרו על הגחלת.

ארצות נוכריות ממדינות מארחות, בהם חיו יהודים, הפכו ל"מולדת". שינוי זה יהודים קיבלו בהתלהבות. משכלים, נוכרים ויהודים עמלו קשות למאן שינוי הזה, מאמנים, שעלו על דרך המלך. הכל נעשה למען המולדת, התעשרו ולחמו למענה. גם קודם היה, שיהודים לחמו בצבאות יריבים, אבל היה זה במסגרת קהילה. ראשי קהילה, רבנים שילמו מס למדינה המארחת. שילמו בקמצנות, התווכחו על מחיר. גם כך שלמו מסים הכי גבוהים. ממשלות נסו להכריח את היהודים לשרת במסגרת גיוס כללי, זה לא צלח. אפילו ממשלת הצרים הרוסים ויתרה. יהודים בהמוניהם עמדו ליד לשקוט , ליד בתים של פקידים בכו והתחננו כל אחת על ילדו. וזה נמשך ונמשך. הם שלחו הררי בקשות ותלונות, הם הפריעו לחייהם של משפחות, משטרה לא יכולה להם.

במצב החדש יהודים רצו להוכיח את נאמנותם והלכו לצבא במסגרת גיוס כללי ולחמו. הם רצו להיות מקובלים על ידי העמים, הם רצו אהבה. הם ראו את עצמם קודם כל כאמריקנים, צרפתים, גרמנים ורק אחר כך כיהודים. הצלחה הייתה כבירה. יהודים זינקו לעמדות מפתח. ומה עם הגויים? המשכילים,שלחמו יחד עם יהודים על זכויותיהם מצאו את עצמם נידחים. סביבם היו רופאים, מדענים. אנשי תרבות, יהודים מצליחים, והם הרגישו לכודים, לא שייכים בתוך המולדת שלהם, יהודים מלמדים אותם איך לחשוב, להתנהג. להיות, גויים. הרגישו, שצדקו  האנטישמים, כשהזהירו נגד יהודים, ויהודים התנהגו בתמימות וחוצפה ביחד, מארגנים לגויים את העולם.

כולם ראו את אנטישמיות מבעבעת וגם פורצת מידי פעם, אבל יהודים האמינו, שמסירת הנפש שלהם, חמלה כלפי אחרים, נאמנות למדינה וגם חוקים ירגילו את העמים לראות בהם, ביהודים שותפים, חלק מהם. הם יתגברו על שנאה ,שיותר ויותר התפרצה על פני השטח, כך האמינו.

תנועה פשיסטית קנתה לה את מקומה בארצות עם אכלוסיה יהודית, וכמובן בגרמניה. כאשר הגיעו פרעות בעידוד ממשלתי, היה זה עת לברוח. היו קהילות יהודיות חזקות ועשירות. ובראשם באמריקה, אבל הכוח היה אצל רפורמים ואתיאיסטים. נתפסנו במערומינו, נשארנו יהודים בלי יהדות. לא היה להם מה למכור, הגשנו לעמים הכל בחינם, בתקווה, שהעמים יגנו עלינו, כבעומק ליבם הם אסירי תודה לנו. חלום ריק, דחו אותנו כולם, לא נמצאה מדינה שתעזור. נשארנו זרים לעמים נוכרים, למרות כל מאמצינו. האשימו אותנו באי נאמנות, כאשר ניסו היהודים לדרוש עזרה מהשלטונות שלהם, ויהודים נסוגו, לא הפגינו נחישות להציל את אחיהם מתאי הגזים. פועלתם התמקדה בעזרה לברית המועצות במלחמתה נגד הנאצים.היו אנשים אחדים, שהצילו בודדים מאיתנו. שמם לא ימחק לעולם, אבל הם היו מעוט כקטן, שלא הורגש. והיכן היו המצלים הקודמים? הרבנים והדת שלנו, שהצילו אותנו קודם? זרקנו אותם, רמסנו אותם, הסרנו מהם שליטה, עזבנו את אורחי דתנו, את השבועה להיות עם נפרד מכל העמים, את חוכמה יהודית, את הניסיון של אלפי בשנים. נשארנו בלי הגנה. חשבנו שלדרך המלך עלינו, וצעדנו לגיהינום.

הדרך לשואה נפתחה לרווחה.

 

 

 

 

פורסם בקטגוריה זיכרונות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים