מרכלות (המשך)

מצתי את עצמי בערב קיץ חמים מסתובבת ברחובות בירת אוקרינה קייב,מחפשת קרובות משפחה, ולא מוצאת אותן. הן היו שרידי משפחתי הגדולה, שהייתה לי לפני המלחמה. דודי, אח של אבא היה דמות מוכרת בקייב, עובד פרקליטות. הוא חשב את אבא כרכרוכי, שדואג לחיים הפרטיים , והיה קומוניסט לא מספיק אדוק, אבל קשר נשמר. כאשר פרצה המלחמה,אבא, כמו הרבה אחרים, סירב לקבל פטור כבעל מקצוע מבוקש, והלך לחזית. את דודי השעירו בעיר בתוך קבוצה, שעמורה לפעול במכתרת נגד נצים.

הוא לא מצא איש מהקבוצה שלו, וברח למקום היחיד, בו הרגיש בטוח. מקום בו נולד, בו גדל,למשפחתו. שם, בקרבת מקום, רצח אותו אוקראיני במכת גרזן. בגרסה אחרת ירעו בו גרמנים. את אשתו ובת הקטנה דודי שלך רחוק מקרבות. אחרי המלחמה הן חזרו לקייב, ואותן חיפשתי. בלי הצלחה.

כבר חושך, אנשים התפזרו לבתים, ואני מנסה להיות בקרבת אלה, שאוד נשארו ברחוב. לילה ירד, תחבורה הציבורית כבר לא פועלת. מונית עצרה ואנשים עם מטלטלים נכנסו לתוכה, וגם אני,בטוחה שנוסעים לתכנת רכבת. אחרי כמה רחובות הם יצאו, ואני נשארתי לבד. בקשתי תחנת רכבת, מחטת בכיסים, חוששת, שכסף לא יספיק. {אף פעם לא נסעתי במונית, הכרתי רק ארגזי משאיות, שנוסעת במהמורת הכביש, או מטרטרים על אבנים, תוך ריקוד שיניים}. ועז שואל הנהג,עם אני מסכימה לארח לו חברה למשמרת לילה שלו.

ידעתי הטב מה על נערה הגונה לענות לחוצפה הזאת. ו… אני שומעת את השכמתי, ועוברת למושב לידו.

כך התחיל הלילה הזה. גם כעת אני שומעת את רשרוש צמיגים על הכביש, עיר חשוכה, וקול המאופק של הנהג, מספר לי על בנינים ומקומות, שחלפנו על פניהם. מידי פעם אנשים ביקשו להבאי אותם ליעדם, וגם התווכחו על תשלום הנסיעה, כי היו כאלה,הסברו,שגם אני צריכה לשלם, אבל הנהג המנוסה כיבה את להבות.

הקשבתי לו בשקיקה, ידעתי, במקום הזה התגבשה האומה העדירה. אומה רוסית. הוא הבטיח לי להורות בימים הקרובים את הקברים עתיקים, הריסות. האמנתי, שהם יספרו לי את סיפורי העבר,עם רק אגע בהם.

לקרת בוקר היינו על גדות דנפר, נהר גדול, העובר את קייב. פתאום הוא ניסה לנשק אותי. זה היה הלם. קפצתי, פתחתי את הדלת, לברוח. הוא התחיל להתנצל,עז דרשתי לחזור לתחנת רכבת. כאסתי מאוד, איך הוא העז להתנהג כך כלפי נערה, שמכבדת את עצמה! איש הפר הסכם בינינו,לבלות את הלילה בתורנות,לא דובר על נשיקות. בדרך הסביר הנהג, שלו התכוון,זה לו הסגנון שלו לפעול בכוח. וביקש להמשיך את הלילה. נרגעתי, ועז להקת מרכלות התחילה לצעוק בראשי. "לברוח" ציוו קולות הצורמים, " מבחור, ששולף ידיים בפגישה הראשונה, צריף לברוח". רציתי להתנגד להן ושמעתי את עצמי מסרבת לפגישה נוספת.

נשארתי לבד בתחנה מטונפת. דמעות זלגו בלי קול. למה היה עלי להקשיב למכשפות האומללות חללו, הרי הן לא מייחלות שמחה לאף אחד? הן כבר לא חלק מחיי. הייתי יכולה לעשות, מה שבא לי, וחשקתי לראות את קייב, וגם בחור מוצא חן בעיניי, דג'נג' כזה… חלום נגמר בפתאומיות.

רוח הרפתקאות עזבה אותי, נשארתי בגודל טבעי, כולי בת 16…אומללה ומפוחדת רציתי להיות בבית, עם אמא. כן, את אמא אני מבקשת.

 

 

.

פורסם בקטגוריה זיכרונות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים