מרכלות (המשך2)

כך נגמרה חובשת הלימודים שלי. נמשחתי בחיי הרגילים.הרבה אשורים עברו.איך הייתי אני. בת16,האם רוצה לחזור לימים ההם, להיות שוב נערה,קלילת רגליים?. דלים היו היי, משעממים.אמה אחרי שעות רבות של עבודה, חוזרת עייפה ,לא יכולה לדבר.ערבים חלפו בשתיקה.חברה היחידה סיפרה על התאהבות שלה.אני, אין היה לי על מה לדבר. לבושה בלויים, לא ייחסתי חשיבות לבגדים, הרי אני אזרחית של מדינה הצודקת בעולם, הגדולה, יפה מכולם,בונה עתיד מזהיר. אנטישמיות, שטפטפה עלי בגשם, אופפה אותי בכול משב הרוח לא בלבלה אותי.אנחנו, עם הסוויתי נשנה את המצב. היסטוריה לא תלמד אותנו רזי החיים, באנו לשנות דברים, ונשנה. ובינתיים רק שירי אהבה ונסיכים מרומנים היו בראשי. קנאתי לחיים מסעירים של אחותי,שם, במעונות הסטודנטים שלה. ריקודים,נשפים.שירים מלוכלכים,ששרה לי, אני זוכרת עד היום. רציתי להיות מקובלת, ופעם הייתי, אבל היהדות שינתה הכול,הוציאה אותי מהחברה.ידעתי, ש אפשר היה לשנות, רק להצטער בקול, שאני יהודיה, להסביר, שאשמה לא בי, ולקבל מנפשות הטובות השתתפות בצער גורלי, להחליק אמירה אנטישמית, להיות מרוצה,כשהם אומרים, שאני טובה ולא כמו יהודים אחרים..עז לא ידעתי שבצעד זה הייתי מתנתקת משורה של אבותיי, אשר סירבו להתייוון, להתנצר,להתאסלם. האים רציתי לעשות כן? חשקתי. אחותי הלכה בדרך זו,ולי לא היה כוח. לא יכולתי. שכל לא שיחק שום תפקיד, כלא היה בי אותו, רק תחושת בטן.

כך, בלי להרגיש, נפרדו דרכינו.ראיתי איך אחותי, הנערצת, השתנתה.נערה,עומדת על דעותיה, מסרבת לקבל רחמנות הפקידה,אשר רצתה לרשום אותה כרוסיה, אחותי דרשה להירשם יהודיה, נערה, אשר התווכחה עם מורה,שכולנו רעדנו מפניו, רק לא היא. היא הסבירה,שכדי לפטור תרגילי חשבון דרושה ידע,ואין צורך לזכור נוסחאות בעל פה. לכן,יש לתלמיד זכות לבאו למבחן עם נוסחאות ביד. המורה הזועם סם לה ציונים שליליים רבעון שלם, ואחר כך שעה החזיק אותה ליד הלוח. תלמידה מבריקה, היא ענתה על כול שאלות, והוא נתן לה ציון טוב, מורה אמיתי הייה, המורה.דבר קרע בזמנו המפחיד של סטלין, בבית ספר כפרי.

והינה, היא "קיבלה את האחר" ואחר הזה אכל אותה מבפנים. נעלמה נערה עם האש בעיניה, ודיבור המרתק שלה. היא התחילה להשמיע קלישאות, שנאמרים בכול קרן רחוב, נעשתה צדקנית ולא מעוניינת. המשכנו בצחקוקים, אבל קסם עבד לה. ראיתי אותה מחליקה בעיות, לא מתעמקת, ומתאבנת בדעותיה. ואני?נערת בוסר,חשבתי את עצמי חכמה, מבינה הכול, והייתי מאוד, מאוד בודדה.

במצב זה נכנסתי להרפתקאות של חובשה הלימודים שלי.

מפגש בין שני צעירם, מלאי יצרים נגמר כאילו בכלום. גבר צעיר, נעה, סיגל לעצמו היי תענוגות. לא היה לו שום צורך להפעיל כוח. הוא שידר אמינות, בנות נפלו בראשותו מרצונן, ואני הייתי אחת מהן. הוא לא היה חייב לשמור עלי, זו דרכו.כול כך כאסתי על הצעיר, כבי הייתה אשמה. כמובן, הייתה שמירה עלי, שנתנה לי כוח להתנגד.

אירוע מכוון עבורי, אבל מה משמעותו? לא הבנתי, וחזרתי אליו שוב ושוב במחשבתי. לא ממש התאהבתי בו, לא ראיתי אותו בחושך, וכמיהה לקייב, זה רק היה תירוץ. עז למה נכנסתי להרפתקה הזו?

אני זוכרת את הרגשה הנפלאה, כאשר עולם כאילו היה פרוס לפני. חופשייה אני בכל מעשיי, כנפיים נצמדים אליי, ומרימים אותי אל על. ועז עפתי ישר למלכודת. קולות זועמים של מרכלות עצרו בעדי.הן היו טבועים בי, וחייבו לציית.

כמה טוב, שאוד לא היו ארגוני נשים, המסבירים לי, לנערה, חסרת הבנה, שזכותי לשתות לשוכרה, להיות כמאת ערומה, ללכת לדירתו של גבר זר,ו… להיות צודקת. ומה הלה?. הן, נשים יבכו איתי על עובדן נעורים,על אמונה בבני אדם, על חיי מרוסקים. הן יתלו את גבר בחוצות העיר, אבל מה זה יעזור לי?

התנגדותי לסוג הזה של פמיניזם,כהוא, לדעתי,גורם למום נפשי עצל בנות.שוב אני חוזרת לימי ילדותי ונעורי. הטפות חינוכיות נקלטות. אבל עקום. שקר, לדוגמה, נעלבתי מאוד, כאשר שיקרו לי, ואני עצמי שיקרתי חופשי. גם מספרים לא לומדים הרבה, כאין עומק פנימי בתוכי.כוח המניעה למחשבות יותר עמוקות היה פחד מזעם אמי, רציתי להיות טובה בעיניה. כוונות טובות לא ערכו זמן רב, רצון לבדוק אומץ ליבי ולהרחיק את הגבולות המותר, וגם סקרנות דחקו בי. אני זוכרת, כאחרי מעשיי אסורים הרגשתי סיפוק ואשמה,גם כאשר לא נתפסתי. הרגשה זו הובילה לחשבון נפש עמוק יותר. הרגשת אשמה היא מרקיב חשוב ביותר להתבגרות הילדה. ארגוני הנשים מסירים מבת רגשי אשמה ובכך חוסמים לה דרך להתייסר,לבדוק את אחריות שלה, להבין מורכבות החיים, להתפתח, להתבגר. משאירים אותה תלותית, עם שכל שטוח. לא מסוגלת להתמודד עם החיים בכוחות עצמה. היא חסרת עונים, כול מגע עם גבר נרמה לה כהטרדה מינית. יחסים מעוותים בתוך המשפחה.

רציחות נשים גדלות והולכות וארגוני נשים רק מגדילים את הלחץ. הם לא מסוגלים לעבור בעצמם אותו חשבון נפש,שדורשים מאחרים.

לדעתי, אישה, שחיה עם גבר, שוכבת איתו, בונה משפחה, מגדלת איתו ילדים. ויום אחד הם נכנסים למשבר,ועז, בעזרת ארגוני הנשים, היא מגלה, שכול השנים האלו, היא חיה עם מפלצת. אם כן, מי את,? רפט שכל? את ראית אותו בכל המצבים. חזק, חסר אונם. ומה, אין לך עיניים, חושים? את בובה על החוט, שמסובבים אותך? אומרים לך עד כמה את צודקת, ואשמה רק בו?

את תורידי אותו עד אפר. את סחטי אותו כלכלית ונפשית עד לשד העצמות, והוא ישבר,ויברך, או התאבד, או ירצח אותך. מה שלא יהיה, דבר לא יעזור לך. בכל מקרה אישה משלמת את מחיר במלואו. יום אחד חוט,שמקשר אותך עם ארגון נשים יתרוקן, הרי לארגון יש אוד הרבה משפחות לעזור להן, או להרוס, תלוי במבט המסתכל. את נשארת לבד, מלאת עילבון על מדינה, ממשלה, על ארגוני הנשים, הרי הם ביססו את הטלות שלך בהן, ועזבו.

ובכן, לא בגלל גברים אני נגד תנועת נשים הזו, ולא בגלל ילדים. גברים ימצאו את הדרך להסיר מעצמם את העול הנשים, וילדים גדלים בכל מצב,כפי, שגדלו ילדי קיבוץ, כפי שגדלנו אנו, ילדי מלחמה ברוסיה ללא אבות. יצאנו ציבור מגוון, ובניגוד לתחנון שלטונות. פמיניזם הזה השאיר את אישה בבדידות, דומה לבדידות רכלניות אחרי המלחמה ההיא, בדידות אמי ואוד מלוני נשים.. גברים שלהן נמחקו מפני האדמה..

גם לזכר רכלניות של ילדותי, שכול כך רצו את גבר, להקים איתו משפחה,לגדל ילדים.חלומן,שלא התממשו, אני מתנגדת לפמיניזם הזה.

.פעם קראתי שיר חזק, לא טרחתי לזכור שמו של פייתן, אבל שיר איתי יובל שנים.הנה הוא ותרגומי:

"мы ушелшие без времени. дело было не с руки

Наших девушек как пленниц разбирали старики

Злые мальчики забавами понатешились над бабами

Назывли их старухами выбирали посвежей

Не нашлось тогда защитников не сыскалось сторожей

Сторожа лежат под травами корни кости их сосут

"м цветы и песни сфлагами чьи то девочки несут

הלכנו טרם עת, זה לא היה בסדר. השארנו את בנות לבד, בקור מקפאי

זקן, פרחח צעיר ניצלו אותן כמו חפץ, ואף אחד לא בא, כדי להציל אותה

מגן אהובתי שוכב אמוק באפר, וילדות זרות עם דגל מתנופף

באות אליו עם שיר, ומבעיות לי פרך, ולך, אהובתי, אין כתובת מגורי.

צליל הזה של בדידות צורבת אני שומעת גם היום. הוא מופיע גם בסיפורים אישיים של נשים מצליחות ו גם כוהנות דת פמיניסטי, ובספרים שלהן.

.אישה בוגרת, היודעת את מידות כוחותיה יכולה למצוא את מקומה במרחב הגדול של חיים. לא פשוט להגיע לבגרות, חיים מלאים וקשים צפויים לנערה.

רק משפחה ישנה וטובה ,בכוחה לגעול אותנו מבדידות. לא משפחה ככותרת, אלה זו,שנבנית במשך אשורים, למרות המשברים. כל בני משפחה משתתפים בבניה. אישה תופסת בה מקום מרכזי. דרושה לה ידע, לא רק לקבלה משרה מכניסה, גם כדי להיות נשחקת, לא משעממת. כך עשו ארבע אימהות שלנו לפני אלפי שנים. אף אחד לא יכול לקראו להן מקופחות. הן חיו לצד גברים חזקים, והיו עזר כנגדם, קיבלו החלטות עצמאיות ועצבו את המשפחה, כפי שהיא היום.

 

 

פורסם בקטגוריה זיכרונות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים