מרכלות

אני זוכרת את תנוחת נשים, שקועות בשיחה. ראשיהן מתקרבות זו לזו, הן לא ראות,מה קורה סביבן. לגבי זה היה סימן, עלי להקשיב בכל מחיר, מרתקים היו הדיבורים האלה. אבל נשים מגרשות אותי, ואני חוזרת, נזיפות שלהן לא עזרו, מתברגת בכל חור, רק להקשיב. אני שומעת "הוא עמר, עשה, היא ענתה, הסכימה, ושוב הוא, היא", ואיך לדעתן עליה להתנהג, ובסוף גזר דין,שאין ערעור עליו. גורלה של בחורה נחרץ, היא מנודה.

הייתי בת 16,כאשר אחותי קיבלה מתנה מדודינו. הוא לקח אותה על חשבונו לעבור קיץ בביתו. אני כבר הייתי אצלו שנתיים קודם, הגיע תור שלה. היא הייתה סטודנטית ללימודי תחבורה, והיה לה זכות לכרטיס חינם פעם בשנה לכל יעד, שתבחר. הכרטיס נשאר מיותם, והיא החליטה להעניק אותו לי. רק לזייף מסמכים, וכרטיס רכבת שלי הוא..

פחדתי,והייתי מאושרת, אחותי שמה לב עלי.הגשנו למלאכה, מתעודת סטודנט של אחותי הסרנו תמונתה בעזרת עדי קומקום, הדבקנו את שלי, גנבנו מאמה חותמת של בית מרקחת,והשלמנו בה חלק החסר של חתימה על תמונתי. השלמנו זיוף. דבר הבה חיה לעשות אותי מבוגרת יותר.אחותי עם חברתה עשו לי תסרוקת, מרחו שפתון, והסיגו לי נעלי עקב גדולות, שבכושי עמדתי עליהן. שאלתי איך אני נראית, כמו בת 17, הייתה התשובה, ומיררתי בבכי.

אמה עבדה שתי משמרות,כדי לכלכל אותנו,והייתה עייפה עד אפיסת כוחות. היא לא התערבה בנעשה.

נשלחתי לדרכי, והינה אני בתחנת רכבת של מוסקבה בעולם המתנת נוסעים . בדרך פחדתי נורה,שידרשו להציג מסמכים,יעצרו אותי, יזרקו לבית סוהר.היו שמועות, מה עשו בבנות בבית המעצר.

אולם המתנה הפחיד אותי עוד יותר. אנשים שכבו, עמדו, ישבו בכל מקום. צווחות תינוקות, נשים, גברים, תורים ארוכים ליד הקופות. מדי פעם חלון של קופה נסגר בטריקה, ככרטיסים בה אזלו. שאגות אכזבה, קללות פרצו מגרנות רבים, אנשים הלכו מכות. רק נוכחות של מיליציה מנעה מהומות. זעקות שבר של אלה, שגנבו אותם, לא זכו לעזרה מצד מיליציה, רק עצה מאוחרת להיות עירוניים. אנשים עם ילדיהם היו שם ימים שלמים עד שהסיגו כרטיס רכבת. וריחות. צחנה כבדה עמדה באוויר. לשרוטים אי אפשר להיכנס.

כמה צעדים מהמקום זוועתי הזה זרמה מוסקבה, הבירה, וכאן היה מחנה שקיטים.

עמדתי שם, מוכנה לברוח, ופתאום כל פחדים נשרו מעלי, הרי אוירה הזאות מוכרת לי! הייתי בה בימי הבריחה שלנו מהגרמנים. ילדותי, מורעבת ופרועה כמה בתוכי. הפסקתי להיות טטלה, אחות הכנוא. רוח הרפתקאות נשעה אותי עמה.מאולם בחיי לא הייתי אוד כמשוחררת, כחופשייה מכל עול, כמו בקיץ הזה. המחנה הזה, כמו בילדותי ,הפך לשדה צייד, אבל לא אחרי אוכל רדפתי,אלה אחרי כרטיס רכבת. הסתובבתי בין אנשים, מתברגת בתוך תורים לקופות. אבל אנשים היו לא פחות מנוסים ממני, וזרקו אותי בכללות. על כללות לא שמתי לב והמשכתי לתור אחר. פתאום נפתחה קופה לא רחוק ממני, זינקתי אליה והסגתי לי כרטיס רכבת, מקום ישיבה, כמובן. ברגע זה הייתי מוכנה לנסוע גם למזרח הרחוק, אבל כיוון היה חרקוב,עיר גדולה באוקראינה..

המחנה שקיטים המשיך להיות גם לקרון.כמות האנשים הייתה עצומה בו. קשה היה לעבור בתוכו. כף הגענו לחרקוב. הלכתי לראות את העיר, ולא זוכרת אותה, רק קרירות של בוקר, הייתי עייפה וחזרתי. בתחנה צעק מישהו, שיש לו כרטיס לאודסה, וקפצתי על השולל. לא חשבתי, שאיש יכול לרמות אותי, והוא לא רימה. דרך הייתה ארוכה,אותם צעקות, צחנה, שינה טרופה. פתאום אור כחול של ים פרץ דרך חלונות מלמטה וסינור אותי. אדישות נעלמה, אני קפצתי בין החלונות אחרי שובל הזה, שמופיע ונעלם. נוסעים הפסיקו לגדף אותי, הרי על מתורפת לא מאיימים.

 הגנו ,מסריחה ומלוכלכת, ומה זה מאושרת עמדתי ליד התחנה. שם, מעבר לבתים מאובקים חיכה לי ים. עליו חלמתי בלי לדעת.

וים לא אכזב אותי. הוא נכנס לתוכי, עטף אותי. עקבתי אחרי שינוי המתמיד של רוחו וצבעים שלו. כל הפרדה בינינו עוררה בי זעם. נער אחד נהג לצלול תחתי, ולא שמעה תחינת לעזוב אותי.עז תפסתי ראשו והחזקתי אותו בתוך המים. הוא הפתיח לי מוות נורה. פחדתי, והלכתי לשבת ליד דודה רוזה, אבל ים קרא לי, חזרתי. לא סבאתי מים השחור. אני נרדמת ומתעוררת בבוקר בציפייה לפגישה נוספת איתו.

באודסה התגוררתי אצל דודה רוזה. לקבוצת בתים, בעלי 5או6 קומות הייתה חצר פנימית. בצד החצר בתים היו חגורות במרפסות. הד היה כזה,שמילה, נאמרה בלחש, הייתה נשמעה בכל הפינה. ונשים דיברו בקולן המלה. שכנות, עם כוס תה ביד, המתיקו סודות. כל היה גלוי בחצר הזה. רוזה יצאה למרפסת, ומסרה דיווח מלה עדותי. כך, שלמחרת חייתי דמות מוכרת לחצר ולא עוררתי שום סקרנות. טוב חיה לי עם רוזה . גם היא אהבה את הים. מוקדם בבוקר תפסנו רכבת הקלה ויצאנו לשפת הים, האהוב עליה. רק בערב חזרנו.

רוזה,כמו אמה ברחה מאודסה מגרמנים. הן נפגשו בזמן המלחמה בעיירה, שהייתה פעם תחנה בדרך המשי. הן חילקו חדר עלוב, וגם שמחה, כאשר הגיעו מכתבים מחזית, ותיקווה,כאשר מכתבים פסקו. חלומות לא התממשו. בעלה ובן היחיד של רוזה לא חזרו, גם אבה שלי. רוזה חזרה לחדר שלה באודסה, לקן הריק, ואמה המשיכה בדרכה, גם היא בודדה. הן לא נפגשו עוד, ושמרו על הכשר כל חייהן.

אני הופעתי בחיים של רוזה, מלאתי אותן חודש ימים.אבל הייתי שקועה בעצמי. לא שאלתי, לא התעניינתי… לא הלכתי לראות את חדר, בו נולדתי, ולא רציף, ממנו הפלגנו מעיר הנצורה תחת הפגזות ללא הגנה. שם ,על הרציף ראיתי את אבא פעם אחרונה…בת 4 הייתי

אמה,רוזה, יהיה זכרתן ברוך…

הגיע העת לפרידה מהים, ושוב אני בתחנה, מחקה לרכבת.

 

פורסם בקטגוריה זיכרונות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים