נשים

נסתיימה המלחמה. ניצחנו אותם, ניצחנו. הלא אנושיים הללו עם כל כלי נשק שלהם לא יוכלו לנו. מחיר ענק שילמנו. הייתה אווירה, שבכל רחבי מדינה ענקית הזאת לא נשערה משפחה ללא אבדות.

חיילים התחילו לחזור. הם באו ברכבות של חיילם וערב רב של נשים באו לתחנות.לא ידעו באיזו רכבת הוא יגיע, ועם יבאו בכלל, לכן ובאו כל יום. זה נמשך הרבה זמן, מלחמה הייתה ארוכה, נצחית, בלי פגישות.נפרמו הכשרים, נוצרו כשרים חדשים, ונשים חיקו להם, לגברים,כאילו נמשחה המלחמה. היו הרבה נשים, לגביהן היא לא נסתיימה לעולם. שמועה עוברת בין נשים, שחזר חייל, למרות מכתב מוות. עז יש תיקווה גם לי.. הוא יבאו, לא ישעיר אותי לבד,ערירית.

הן היו נשים צעירות והפכו לנשים בגיל העמידה, צעירות הפכו לבתולות זקנות, ללא תיקווה להקים משפחה.נערות הגיעו לסי הפריחה. הן הדפו את נשים אחרות ואתו על גברים המועטים ואלה אחרי שהם עברו נעשים מרי נפש ואכזרים. כך נמשחו חיים בלי גברים, חיים קשים.. נשים, נשים כמה מר היה גורלם. להלחם ברעב,לגדל ילדים, לבלוע עלבונות, לבד,בלי עזרה. בלי מגע של גבר. גם אחרי שנים היא היקיצה מחלומה, רצה לתחנה לפגוש אותו…

סרט היה "עגורים עפים".ישבתי בעולם ,ודמעות זלגו לי בלי קול.על אמה שלי, על גורלה דיבר סרט,ועל אחרות..

אני זוכרת איך אחותי ואני מנסרות גזעי עבים של עץ.ידיים קטנות בקושי מחזקות את המסור. מדי פעם אנו, הבכיות בורחות הביתה, להתחמם. עבודה צריך לסיים, ואנו מנסרות את העץ.שאין קץ לעובי שלו. אמה חוזרת מעבודה וממשיחה עם הגרזן, ואני מפחדת, שהיא תחתך לה יד או רגל.

היו מסיבות ריקודים בכפר. בחדר גדול עם רצפת עץ חזקה. ליד קירות הונחו ספסלים. באו נשים. לנערות הצעירות לא הייתה זכות כניסה. אנו, הילדים נטלנו על חלונות מחוץ. מנגן חייל משוחרר, קטוע איברים.נשים סביבו מחקות לפקודות. אישה אחת מחבקת אותו, עושה חצץ בינו ובין נשים אחרות.כאשר היא נאלצת לעזבו, אחרת תופסת מקומה. מכות, צעקות "את כבר השתמשת בו,עכשיו תורי" מוסיפים נופך למסיבה העליזה. לאמצע החדר קופצת בחורה במגפיים כבדות. היא מניפה פיסת בד, רוקעת ברגליים, וצועקת-שרה

יושב יקירי על ספסל,  הבעה על פרצופו, לא חשבתי שום דבר, ניגשתי וירקתי בו

יי,יי,יי,יי,     יי, יי, יי, י!

ריקודים בעיצומן, רוקדים במעגל, או אישה עם אישה. הבחור עם גרמושקה לא משתתף בהמולה. הוא מחייך ומתמלא בוודקה. הוא הלך למלחמה מספסל הלימודים, והינה מתגלגל מאישה לאישה עד שמפסיק לתפקד כגבר. עז הוא נזרק לביב האנושי. כמה ילדים נולדו לו, כמה מתו בעקבות הפלה עצמית… מי ספר אותן?

אני זוכרת אמה ממהרת לפגישה ומדרבנת אותי.אני, כתמיד במוסקבה הולכת פעורת פה. הגענו לבית, מקרין סמכות. בדירה החשוכה חיכה לנו חבר של אמה. הם היו בחבורה אחד בזמנים של לימודים, באודסה. אמה רצתה לעלות זיכרונות, ולא כך היה. הם שתקו, הוא הסתכל באמה ארוכות. היא ישבה מקובצת, לא כהרגלה, גם לא נגעה בכיבוד, ואני התעסקתי עם קופסת שימורים. הרגשתי, שאמה לא מרוצה ממני, ניסיתי לאכל לאת יותר, אבל לעזוב את קופסה היה מעבר לכוחי.

היה לו, לאיש הזה בית קיץ על גדות הנהר מוסקבה. היינו שם פעם אחד. משפחה רעשנית, כולם נכנסו לדברי אחר. עד עז לא פגשתי משפחות, מלאות חיים כאלה. ושוב אמה שתקה ולא חזרנו לפגוש אותם.

היו פגישות אחרות. לכפר נשלחה רופאה , אחרי לימודיה. אמה ומרגריטה נעשו חברות קרובות. אחרי המלחמה הופיע מחזר, רצה להתחתן. מרגריטה התלבתה קשות. אמה חשבה, שכידי לה להתחתן איתו. הוא עבר קרבות ושמר את אהבה אליה.בסוף הם עזבו למוסקבה ביחד. כאשר אמה הגיעה, קשר חודש. נשים צוחקות על כל פרט קטן בחיי הכפר, אלקסיי מתענג לשמוע סיפוריהן, ואני הייתי חופשייה לעשות כרצוני. ועשיתי, זאת אומרת, אכלתי.

אוד חברה שלה. היא ובעלה השני, קצין רוסי עברו את מלחמה ביחד. מגרמניה הביעו כקרון של חפצים. חדר שלהם היה יפה, וריח עוגיות היה בו תמיד. אני אכלתי אותם,שחולקו ביד רחבה,והסתכלתי על מפות רקומות, וילונות קלילות, כאלה היו לנו בחדר באודסה. כשהייתי תינוקת.לא הצטערתי על גרמנים. הם,הם שדדו, הרגו את משפחתי, ילדיהם לבשו את בגדים שלי, אכלו מזון שלי!. ידעתי,שחיילים שודדו,אנסו, הרסו שם,ולא הייתה לי חמלה כלפי גרמנים. כולם חזרו על שיר של משורר:"עם יקר לך בית שלך,והורים שגידלו אותך, עם זוכר את הנערה, שבסטר חלמת אותה. הם הרגו את הוריך, וצלבו את אהובך, עירומה על הרצפה.עז הרוג את הפריץ, הרוג, ותנקום את הדם שלך. וכל עוד לא הרגת אותו,על תחזור לבית ילדותך, אדמה, שגדלת בה, על תקרה לה מולדתך."

אוד היית מרוסיה. משפחתה שלה ניספה כולה, היא הייתה קרובה מאוד רחוקה שלנו. היא רצתה לשמור על שארית המשפחה,והכריחה את בעלה ,אנטישמי, לעזור לאמה. בעזרתו קיבלנו אישור להתגורר בסביבת מוסקבה. עם שני בנים הם גרו בבית די חדש , בדירת שלושה חדרים, בכל חדר משפחה. הרגשנו שם, כמו בבית. פעם עם ילדת שכנים נשענתי לפרק שעשויים המפורסם של מוסקבה. לדרך חזרה לא נשאר גרוש. ילדה הצליחה להסתנן לתוך המטרו, ואני נשארתי בחוץ. עמדתי בכניסה ובכיתי, לאישה רחמנייה בכיתי, והיא הופיעה.קנתה לי כרטיס, ניגבה דמעותיי, וגם גלידה קיבלתי. ידעתי כל אוד אני ילדה קטנה, תמיד תהיה אישה כזאת. היא יכולה להלחם קשות על גבר, אבל ילד, הוא סמל חלומה,סמל משפחה, שלא תהיה לה. ואני הייתי זקוקה מאוד,מאוד לחיבה, אמה הייתה כל כך עייפה, רק בספרים מצאה לה נחמה,לא הפרעתי לה. קיבלתי אהבה מאמה וחיבה מנשים זרות,הייתי ילדה מאושרת, ולא רציתי להיות גדולה

ללימודים גבוהים הופעתי בשמלת בית ספר (היחידה שלי), ובצמות, נתונות בסרטים. קשורות כמו בייגלה מאחורי אוזניים. לא התחזיתי, הייתי ילדת כפר, אפילו קונדומים לא יכלו לשנות את זה.

לקונדומים התוודיתי אוד בילדותי. הם היו סתם מונחים בבית מרקחת של אמה. אפילו לנפח אותם אי יפשר, כזה עבים וגסים. אבל אמה מכרה אותם יחד עם תחבושת, היא הציעה לענוד אותם מעבר לתחבושת, שלא תתלחלח. גם אני ענדתי אותם תדירות. באו עלינו בנים של מרוםיה, היא נהגה לשלוח אותם לכפר עלינו לנשום אוויר צח. מיד התחילו לחקור אותי. בפרטות הסברתי את הוראות שימוש של אמה לקונדומים.היא קראה להם "אצבעון". הבנים הלא מבינים התגלגלו מצחוק, עד שאוויר צח שלנו כבר לא נכנס לתוחם. ואני נשארתי בדעה, שכפריים צודקים, באומרם על מוסקביים,שהם טיפשים, ולא מבינים את עובדות החיים.

כזאת הייתה מלכות נשים, עולם בו גדלתי, בו הסתדרתי וחששתי להיכנס לתוכו.

 

פורסם בקטגוריה זיכרונות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים