שירי אהבה

 

אני זוכרת את עצמי זועקת לפרצופם של מבוגרים את חרוזים, שלימדו אותנו בגן. הם היללו את חבר סטלין ומפלגתו, המפלגה. אהבתי שכולם חייכו עלי ואמרו לי דברי עידוד.זה לא נמשך הרבה, כאימה אסרה עלי להטריד אנשים דואגים. היו ימי מלחמה איומה, מלחמת אולם השנייה.

זיכרונות מובילות אותי לבית הספר לשיעורי שירה. בכיתה ליד הלוח ניסיתי נעשות לפלות תשובה נכונה , ושומעת את מורה בקולה עייף וכאוס: 

את לא יודעת שזה פשוט ימב בעל חמישה שלבים?

בנקודה זו אני מפסיקה להתפלש,נכנעת ומתגלגלת מכל חמשת מדרגות למטה. מסביבי מתנפחות ומתפוצצות הוריים וכל מיני ימבים. שיורי שירה האלה ,כמו חומת חמר הפרידו ביני ובין שירה.   

כעבור שנים תפסתי איזו שירה הנעדרת למדנו עז.אבל היא אבדה לי, כעבר זמני, כאשר שיר יכול לשרוף לי את הלב.

לא כך היה עם שירי אהבה. קראתי אותם בשקיקה, בסטר. התחבאתי,  ולא התוכן הייתה סיבה (לרוב הם היו על אהבה נכזבת ונכונות לעשות הכול, כדי לזכות בה), אלא, הרושם האדיר שלהם עלי. נשמתי נעשתה כבדה, גלי התרגשות עולים ויורדים בגופי. דם מתרתח וחום מציף אותי, שפתיי מתנפחות, ואני לא מסוגלת לקראו עוד… אני בוערת.

רק במעבר ביו ילדות לבגרות הרגשתי עוצמת שירים האלה.

 כמה התביישתי מעצמי! איך אני, ילדה סובייטית ירדתי נמוך כל כך. הרי אני חברה בארגון ילדים אדומים, עונדת בגאווה עניבה אדומה וחולמת על הים כניסתי לחברות לארגון האדום של צעירים.

 אני לא ראויה להיות חברה בו. אבל אשמה לא בי, אלה בשירם הארורים הללו. אסור לקראו אותם. לפניי דוגמה, חבר סטלין. הוא מביט עלי מכל קיר. כמה הוא יפה, עיניים שלו מלאים גאווה והבנה. גאווה בי, דור חדש, שהוא גידל. הוא נטן ליו ילדות מאושרת, ואני אוהבת אותו. הוא עצמו עמד בכל הקשיים, בעינוים, ברעב, בכל. ואני? בדבר קטן מעדתי, לא מסוגלת לעמוד.

כמה בזתי לעצמי. שאני שוב ושוב חוזרת לשירים הללו. בוגדת. בוגדת…

וכמה מתוק לי עכשיו, בגיל 78 להיזכר בנערה, שהייתי אני,  אני!

 הנה היא בתוך עשב הירוק יושבת בלי לזוז עם עיניים עצומות. וכולה אש וספר שירה על בירכיה.  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פורסם בקטגוריה זיכרונות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים