מחשבות על השועה

          

 

חיים שלמים התרחקתי ממחשבות על השאוה. זה לא נתפס, מוח אנושי האומלל לא יכול לעכל את השועה, ואני בורjת ממחשבות הללו. אין טעם. אני לא יכולה להחזיר לחיים את הקרובים שלי,שרובם הגדול נספו בשואה. אני מנסה לדמיין אותם, את דודים ודודות, את בני ובנות דודים גדולים וקטנים, תינוקות כמעט, שלא הכרתי, ולא נשער לי אלה לילל אל השמיים, כמו זאב בודד.

למה, למה אלוהים למה זה קרה? אין מענה. ואני מעולם לא אחשוב על זה, לא מסוגלת, לא מסוגלת, לא רצה לחזור על השואה. אבל היא חוזרת שוב ושוב. כל השנים מחשבותיי מסתובבות אנה ואנה. אני זקנה, הגיע עת לסדרם.

השאלה שלי למה התרחשה היא בעת הזה דבקה? מה ההבדל היה בין זמנים אחרים ובין התקופה של מאה ה20? אולי העמים הנוכריים היו רחמניים יתר קודם? כמו נגיד בתקופת הביניים?

אנו בזמני האינקוויזיציה. נדונים הולכים על המוקד. סביבם קהל רב, וביאים עוד ואוד. רוצים לראות את עשיית צדק. קושרים אותם, את אנשים, שלא שמרו את דתם. נדלקות מדורות. קהל בהתרגשות רבה צועק, מייחל להם מוות של גיהינום, זורקים עליהם אבנים, צועה, ומה לא? אנשים הללו על מדורות נשרפים בגיהינום. אמהות מניפות תינוקות, ילדים קטנים, כדי שיראו והעריכו את בסר השרוף מסיבת חינוכיות.

אנשים חוזרים הביתה, מרוצים מעצמם. הם השתתפו בעשיית צדק. הם רוצו להמשיך בפראות ביהודים.

בימים החשוקים של מלחמות נוצריות אספסוף המשלהב עבר ממדינה למדינה, עשה שבטים בכל הנקרא לדרכו. וקודם כל ביהודים. אין ספור היו עירוים האלו. יהודים נרצחו , נשרפו, נשדדו, עונו. ובכל זאת דברים לא הגיעו לממדי השועה.

יש שני צדדים להרג, תליין וקורבן. רוצה אני להתמקד בקורבן, ביהודים. בזמנים ההם יהודים היו מאורגנים על ידי ממסד הרבנים. בעיות יום יומיות היו מופנות לרבה. רבנים אחדים היו גם בעלי הון. הם היו קשורים עם קהילות יהודיות בעולם כולו, דת יהודית איחדה אותנו. כאשר הסכנה התקרבה נשלחו שליחים לבקש עזרה. הם חיפשו שליטים נוצריים, שדרוש להם היה מוח יהודי. במשא ומתן רבנים היו לסוחרים כשוחים. חיי קהילה הונחו על כתפיהם. שום חמלה נוצרית לא באה בחשבון. כך לרוב הם הצילו את היהודים.

שיירת אנשים נכנסת ל גטו. הם, גברים, נשים וילדים נופלים מעיפות. לבושים סמרטוטים, מסריחים, רעבים. יהודים מקומיים לא שמחים להם. צריך להאכיל את ערב רב הזה, לתת להם לינה, הרבה בעיות  הביאו אנשים הללו איתם. הם יודעים, שרף האנטישמי יעלה. גוי, אומר ליהודי המקומי בנימה ידידותית, שהוא, גוי, מוכן לסבול אותו, אבל לא את יהודי החדש הזה. ועז רבנים נכנסים לפעולה. להם לא דרושה אהבת הנוכרים, הם דואגים ליהודים. מבתי כנסת ,מחדרי לימוד נשמעים קריאות לעזרה. כל איש מכובד חייב תרומה. הלחץ הזה וזכר לזמנים, שעברו הם עצמם, או אבותיהם דרבנו את אנשים להגיש עזרה. גם החדשים עצמם לא יושבים בחיבוק ידיים.אין עבודות, שהם מסרבים לה, ילדיהם דורשים אוכל, אין להתאפק על העבר המפואר. כך לאט הם קמים, ילדיהם כבר מכובדים הם. הם הביאו לקהילה מקצעות חדשים, שירים, מאכלים. כבר הפסיקו ללעוג להם, נעשים "משלנו". כך פעלה שיטה.

ועז באה תקופה חדשה, שבה קיבלו יהודים השכלה וזכויות אזרח. לזה פיללו המשכילים, זה כל מה שביקשו. עזבו את דתם והשליכו את עצמם לזרועות חוק השוויוני ל כל אזרח. שינוי היה עצום, ולא מיד,  אבל תנוע רפורמית  עמדה בציפיות. בעזרתה היכנסו היהודים לעולם הגדול, הם שרו, כתבו וחשבו בספת המולדת.

כן, ממדינות המארחות  הם הפכו למולדת. הכל למען מולדת, התעשרו ולחמו למענה. גם כודם היה, שיהודים לחמו בצבאות יריבות, אבל היה זה במסגרת קהילה.ראשי קהילה, רבנים שילמו מס למדינה המארחת. שילמו בקמצנות, התווכחו על מחיר. גם כך שלמו מסים הכי גבוהים. ממשלות נסו להכריח את היהודים לשרת ב מסגרת גיוס כללי, זה לא צלח. אפילו ממשלת צרים הרוסים ויתרה. יהודים בהמוניהם עמדו ליד לשקוט , ליד בתים של פקידים בכו והתחננו כל אחת על ילדו. וזה נמשח ונמשח. הם שלחו הררי בקשות ותלונות, הם הפריעו לחייהם של משפחות, משטרה לא יכולה להם.

במצב החדש יהודים רצו להוכיח את נאמנות והלכו לצבא במסגרת גיוס כללי ולחמו. הם רצו להיות מקובלים על ידי העמים, הם רצו אהבה. הם ראו את עצמם קודם כל כאמריקנים, צרפתים, גרמנים ורק אחר כך יהודים.

כולם ראו את אנטישמיות מבעבעת וגם פורצת מידי פעם, אבל יהודים האמינו, שמסירת הנפש שלהם, חמלה כלפי אחרים, נאמנות למדינה וגם חוקים ירגילו את העמים לראות בהם, ביהודים שותפים, חלק מעם. הם יתגברו על שנאה ,שיתר ויתר התפרצה עלפני השטח.

 תנועת נצים קנתה לה את מקום בארצות עם אכלוסיה יהודית, וכמובן בגרמניה. כאשר הגיעו פרעות בעידוד ממשלתי, היה זה עת לברוח. היו קהילות יהודיות חזקות ועשירות. ובראשם באמריקה, אבל נתפסנו במערומינו, לא היה מה למכור, הגשנו להם הכל בחינם, בתקווה, שעמים הגנו עלינו. דחו אותנו כולם, לא נמצאת מדינה העוזרת. נשארנו זרים לעמים נוכריות, למרות כל מאמצינו. האשימו אותנו באי נאמנות, כאשר ניסו היהודים לדרוש עזרה משלטונות שלהם, ויהודים נסוגו. היו, שהצילו אותנו. שמם לא ימחק לעולם, אבל הם היו מעוט כקטן, שלא הורגשו. והיכן היו מצלים הקודמים? הרבנים ודת שלנו, שהצילו אותנו קודם? זרקנו אותם, רמסנו אותם, הסרנו מהם שליטה, עזבנו את אורכי דתנו, את חוכמה יהודית, את הניסיון של אלפי בשנים. נשארנו בלי הגנה.

 דרך לשועה נפתחה לרווחה.   

  

  

 

 

         מחשבות    על   שועה

 

 

חיים שלמים התרחקתי ממחשבות על השועה. זה לא נתפס, מוח אנושי האומלל לא יכול לעכל את השועה, ואני בורכת ממחשבות הללו. אין טעם. אני לא יכולה להחזיר לחיים את הקרובים שלי,שרובם הגדול נספו בשועה. אני מנסה לדמיין אותם, את דודים ודודות, את בני ובנות דודים גדולים וקטנים, תינוקות כמעט, שלא הכרתי, ולא נשער לי אלה לילל אל השמיים, כמו זאב בודד.

למה, למה אלוהים למה זה קרה? אין מענה. ואני מעולם לא אחשוב על זה, לא מסוגלת, לא מסוגלת, לא רצה לחזור על השועה. אבל היא חוזרת שוב ושוב. כל השנים מחשבותיי מסתובבות אנה ואנה. אני זקנה, הגיע עת לסדרם.

השאלה שלי למה התרחשה היא בעת הזה דבקה? מה ההבדל היה בין זמנים אחרים ובין התקופה של מאה ה20? אולי העמים הנוכריים היו רחמניים יתר קודם? כמו נגיד בתקופת הביניים?

אנו בזמני האינקוויזיציה. נדונים הולכים על המוקד. סביבם קהל רב, וביאים עוד ואוד. רוצים לראות את עשיית צדק. קושרים אותם, את אנשים, שלא שמרו את דתם. נדלקות מדורות. קהל בהתרגשות רבה צועק, מייחל להם מוות של גיהינום, זורקים עליהם אבנים, צועה, ומה לא? אנשים הללו על מדורות נשרפים בגיהינום. אמהות מניפים תינוקות, ילדים קטנים, כדי שיראו והעריכו את בסר השרוף מסיבת חינוכיות.

אנשים חוזרים הביתה, מרוצים מעצמם. הם השתתפו בעשיית צדק. הם רוצו להמשיך בפראות ביהודים.

בימים החשוקים של מלחמות נוצריות אספסוף המשלהב עבר ממדינה למדינה, עשה שבטים בכל הנקרא לדרכו. וקודם כל ביהודים. אין ספור היו עירוים האלו. יהודים נרצחו , נשרפו, נשדדו, עונו. ובכל זאת דברים לא הגיעו לממדי השועה.

יש שני צדדים להרג, תליין וקורבן. רוצה אני להתמקד בקורבן, ביהודים. בזמנים ההם יהודים היו מאורגנים על ידי ממסד הרבנים. בעיות יום יומיות היו מופנות לרבה. רבנים אחדים היו גם בעלי הון. הם היו קשורים עם קהילות יהודיות בעולם כולו, דת יהודית איחדה אותנו. כאשר הסכנה התקרבה נשלחו שליחים לבקש עזרה. הם חיפשו שליטים נוצריים, שדרוש להם היה מוח יהודי. במשא ומתן רבנים היו לסוחרים כשוחים. חיי קהילה הונחו על כתפיהם. שום חמלה נוצרית לא באה בחשבון. כך לרוב הם הצילו את היהודים.

שיירת אנשים נכנסת ל גטו. הם, גברים, נשים וילדים נופלים מעיפות. לבושים סמרטוטים, מסריחים, רעבים. יהודים מקומיים לא שמחים להם. צריך להאכיל את ערב רב הזה, לתת להם לינה, הרבה בעיות  הביאו אנשים הללו איתם. הם יודעים, שרף האנטישמי יעלה. גוי, אומר ליהודי המקומי בנימה ידידותית, שהוא, גוי, מוכן לסבול אותו, אבל לא את יהודי החדש הזה. ועז רבנים נכנסים לפעולה. להם לא דרושה אהבת הנוכרים, הם דואגים ליהודים. מבתי כנסת ,מחדרי לימוד נשמעים קריאות לעזרה. כל איש מכובד חייב תרומה. הלחץ הזה וזכר לזמנים, שעברו הם עצמם, או אבותיהם דרבנו את אנשים להגיש עזרה. גם החדשים עצמם לא יושבים בחיבוק ידיים.אין עבודות, שהם מסרבים לה, ילדיהם דורשים אוכל, אין להתאפק על העבר המפואר. כך לאט הם קמים, ילדיהם כבר מכובדים הם. הם הביאו לקהילה מקצעות חדשים, שירים, מאכלים. כבר הפסיקו ללעוג להם, נעשים "משלנו". כך פעלה שיטה.

ועז באה תקופה חדשה, שבה קיבלו יהודים השכלה וזכויות אזרח. לזה פיללו המשכילים, זה כל מה שביקשו. עזבו את דתם והשליכו את עצמם לזרועות חוק השוויוני ל כל אזרח. שינוי היה עצום, ולא מיד,  אבל תנוע רפורמית  עמדה בציפיות. בעזרתה היכנסו היהודים לעולם הגדול, הם שרו, כתבו וחשבו בספת המולדת.

כן, ממדינות המארחות  הם הפכו למולדת. הכל למען מולדת, התעשרו ולחמו למענה. גם כודם היה, שיהודים לחמו בצבאות יריבות, אבל היה זה במסגרת קהילה.ראשי קהילה, רבנים שילמו מס למדינה המארחת. שילמו בקמצנות, התווכחו על מחיר. גם כך שלמו מסים הכי גבוהים. ממשלות נסו להכריח את היהודים לשרת ב מסגרת גיוס כללי, זה לא צלח. אפילו ממשלת צרים הרוסים ויתרה. יהודים בהמוניהם עמדו ליד לשקוט , ליד בתים של פקידים בכו והתחננו כל אחת על ילדו. וזה נמשח ונמשח. הם שלחו הררי בקשות ותלונות, הם הפריעו לחייהם של משפחות, משטרה לא יכולה להם.

במצב החדש יהודים רצו להוכיח את נאמנות והלכו לצבא במסגרת גיוס כללי ולחמו. הם רצו להיות מקובלים על ידי העמים, הם רצו אהבה. הם ראו את עצמם קודם כל כאמריקנים, צרפתים, גרמנים ורק אחר כך יהודים.

כולם ראו את אנטישמיות מבעבעת וגם פורצת מידי פעם, אבל יהודים האמינו, שמסירת הנפש שלהם, חמלה כלפי אחרים, נאמנות למדינה וגם חוקים ירגילו את העמים לראות בהם, ביהודים שותפים, חלק מעם. הם יתגברו על שנאה ,שיתר ויתר התפרצה עלפני השטח.

 תנועת נצים קנתה לה את מקום בארצות עם אכלוסיה יהודית, וכמובן בגרמניה. כאשר הגיעו פרעות בעידוד ממשלתי, היה זה עת לברוח. היו קהילות יהודיות חזקות ועשירות. ובראשם באמריקה, אבל נתפסנו במערומינו, לא היה מה למכור, הגשנו להם הכל בחינם, בתקווה, שעמים הגנו עלינו. דחו אותנו כולם, לא נמצאת מדינה העוזרת. נשארנו זרים לעמים נוכריות, למרות כל מאמצינו. האשימו אותנו באי נאמנות, כאשר ניסו היהודים לדרוש עזרה משלטונות שלהם, ויהודים נסוגו. היו, שהצילו אותנו. שמם לא ימחק לעולם, אבל הם היו מעוט כקטן, שלא הורגשו. והיכן היו מצלים הקודמים? הרבנים ודת שלנו, שהצילו אותנו קודם? זרקנו אותם, רמסנו אותם, הסרנו מהם שליטה, עזבנו את אורכי דתנו, את חוכמה יהודית, את הניסיון של אלפי בשנים. נשארנו בלי הגנה.

 דרך לשועה נפתחה לרווחה.   

  

  

 

 

         מחשבות    על   שועה

 

 

חיים שלמים התרחקתי ממחשבות על השועה. זה לא נתפס, מוח אנושי האומלל לא יכול לעכל את השועה, ואני בורכת ממחשבות הללו. אין טעם. אני לא יכולה להחזיר לחיים את הקרובים שלי,שרובם הגדול נספו בשועה. אני מנסה לדמיין אותם, את דודים ודודות, את בני ובנות דודים גדולים וקטנים, תינוקות כמעט, שלא הכרתי, ולא נשער לי אלה לילל אל השמיים, כמו זאב בודד.

למה, למה אלוהים למה זה קרה? אין מענה. ואני מעולם לא אחשוב על זה, לא מסוגלת, לא מסוגלת, לא רצה לחזור על השועה. אבל היא חוזרת שוב ושוב. כל השנים מחשבותיי מסתובבות אנה ואנה. אני זקנה, הגיע עת לסדרם.

השאלה שלי למה התרחשה היא בעת הזה דבקה? מה ההבדל היה בין זמנים אחרים ובין התקופה של מאה ה20? אולי העמים הנוכריים היו רחמניים יתר קודם? כמו נגיד בתקופת הביניים?

אנו בזמני האינקוויזיציה. נדונים הולכים על המוקד. סביבם קהל רב, וביאים עוד ואוד. רוצים לראות את עשיית צדק. קושרים אותם, את אנשים, שלא שמרו את דתם. נדלקות מדורות. קהל בהתרגשות רבה צועק, מייחל להם מוות של גיהינום, זורקים עליהם אבנים, צועה, ומה לא? אנשים הללו על מדורות נשרפים בגיהינום. אמהות מניפים תינוקות, ילדים קטנים, כדי שיראו והעריכו את בסר השרוף מסיבת חינוכיות.

אנשים חוזרים הביתה, מרוצים מעצמם. הם השתתפו בעשיית צדק. הם רוצו להמשיך בפראות ביהודים.

בימים החשוקים של מלחמות נוצריות אספסוף המשלהב עבר ממדינה למדינה, עשה שבטים בכל הנקרא לדרכו. וקודם כל ביהודים. אין ספור היו עירוים האלו. יהודים נרצחו , נשרפו, נשדדו, עונו. ובכל זאת דברים לא הגיעו לממדי השועה.

יש שני צדדים להרג, תליין וקורבן. רוצה אני להתמקד בקורבן, ביהודים. בזמנים ההם יהודים היו מאורגנים על ידי ממסד הרבנים. בעיות יום יומיות היו מופנות לרבה. רבנים אחדים היו גם בעלי הון. הם היו קשורים עם קהילות יהודיות בעולם כולו, דת יהודית איחדה אותנו. כאשר הסכנה התקרבה נשלחו שליחים לבקש עזרה. הם חיפשו שליטים נוצריים, שדרוש להם היה מוח יהודי. במשא ומתן רבנים היו לסוחרים כשוחים. חיי קהילה הונחו על כתפיהם. שום חמלה נוצרית לא באה בחשבון. כך לרוב הם הצילו את היהודים.

שיירת אנשים נכנסת ל גטו. הם, גברים, נשים וילדים נופלים מעיפות. לבושים סמרטוטים, מסריחים, רעבים. יהודים מקומיים לא שמחים להם. צריך להאכיל את ערב רב הזה, לתת להם לינה, הרבה בעיות  הביאו אנשים הללו איתם. הם יודעים, שרף האנטישמי יעלה. גוי, אומר ליהודי המקומי בנימה ידידותית, שהוא, גוי, מוכן לסבול אותו, אבל לא את יהודי החדש הזה. ועז רבנים נכנסים לפעולה. להם לא דרושה אהבת הנוכרים, הם דואגים ליהודים. מבתי כנסת ,מחדרי לימוד נשמעים קריאות לעזרה. כל איש מכובד חייב תרומה. הלחץ הזה וזכר לזמנים, שעברו הם עצמם, או אבותיהם דרבנו את אנשים להגיש עזרה. גם החדשים עצמם לא יושבים בחיבוק ידיים.אין עבודות, שהם מסרבים לה, ילדיהם דורשים אוכל, אין להתאפק על העבר המפואר. כך לאט הם קמים, ילדיהם כבר מכובדים הם. הם הביאו לקהילה מקצעות חדשים, שירים, מאכלים. כבר הפסיקו ללעוג להם, נעשים "משלנו". כך פעלה שיטה.

ועז באה תקופה חדשה, שבה קיבלו יהודים השכלה וזכויות אזרח. לזה פיללו המשכילים, זה כל מה שביקשו. עזבו את דתם והשליכו את עצמם לזרועות חוק השוויוני ל כל אזרח. שינוי היה עצום, ולא מיד,  אבל תנוע רפורמית  עמדה בציפיות. בעזרתה היכנסו היהודים לעולם הגדול, הם שרו, כתבו וחשבו בספת המולדת.

כן, ממדינות המארחות  הם הפכו למולדת. הכל למען מולדת, התעשרו ולחמו למענה. גם כודם היה, שיהודים לחמו בצבאות יריבות, אבל היה זה במסגרת קהילה.ראשי קהילה, רבנים שילמו מס למדינה המארחת. שילמו בקמצנות, התווכחו על מחיר. גם כך שלמו מסים הכי גבוהים. ממשלות נסו להכריח את היהודים לשרת ב מסגרת גיוס כללי, זה לא צלח. אפילו ממשלת צרים הרוסים ויתרה. יהודים בהמוניהם עמדו ליד לשקוט , ליד בתים של פקידים בכו והתחננו כל אחת על ילדו. וזה נמשח ונמשח. הם שלחו הררי בקשות ותלונות, הם הפריעו לחייהם של משפחות, משטרה לא יכולה להם.

במצב החדש יהודים רצו להוכיח את נאמנות והלכו לצבא במסגרת גיוס כללי ולחמו. הם רצו להיות מקובלים על ידי העמים, הם רצו אהבה. הם ראו את עצמם קודם כל כאמריקנים, צרפתים, גרמנים ורק אחר כך יהודים.

כולם ראו את אנטישמיות מבעבעת וגם פורצת מידי פעם, אבל יהודים האמינו, שמסירת הנפש שלהם, חמלה כלפי אחרים, נאמנות למדינה וגם חוקים ירגילו את העמים לראות בהם, ביהודים שותפים, חלק מעם. הם יתגברו על שנאה ,שיתר ויתר התפרצה עלפני השטח.

 תנועת נצים קנתה לה את מקום בארצות עם אכלוסיה יהודית, וכמובן בגרמניה. כאשר הגיעו פרעות בעידוד ממשלתי, היה זה עת לברוח. היו קהילות יהודיות חזקות ועשירות. ובראשם באמריקה, אבל נתפסנו במערומינו, לא היה מה למכור, הגשנו להם הכל בחינם, בתקווה, שעמים הגנו עלינו. דחו אותנו כולם, לא נמצאת מדינה העוזרת. נשארנו זרים לעמים נוכריות, למרות כל מאמצינו. האשימו אותנו באי נאמנות, כאשר ניסו היהודים לדרוש עזרה משלטונות שלהם, ויהודים נסוגו. היו, שהצילו אותנו. שמם לא ימחק לעולם, אבל הם היו מעוט כקטן, שלא הורגשו. והיכן היו מצלים הקודמים? הרבנים ודת שלנו, שהצילו אותנו קודם? זרקנו אותם, רמסנו אותם, הסרנו מהם שליטה, עזבנו את אורכי דתנו, את חוכמה יהודית, את הניסיון של אלפי בשנים. נשארנו בלי הגנה.

 דרך לשועה נפתחה לרווחה.   

  

  

 

 

         מחשבות    על   שועה

 

 

חיים שלמים התרחקתי ממחשבות על השועה. זה לא נתפס, מוח אנושי האומלל לא יכול לעכל את השועה, ואני בורכת ממחשבות הללו. אין טעם. אני לא יכולה להחזיר לחיים את הקרובים שלי,שרובם הגדול נספו בשועה. אני מנסה לדמיין אותם, את דודים ודודות, את בני ובנות דודים גדולים וקטנים, תינוקות כמעט, שלא הכרתי, ולא נשער לי אלה לילל אל השמיים, כמו זאב בודד.

למה, למה אלוהים למה זה קרה? אין מענה. ואני מעולם לא אחשוב על זה, לא מסוגלת, לא מסוגלת, לא רצה לחזור על השועה. אבל היא חוזרת שוב ושוב. כל השנים מחשבותיי מסתובבות אנה ואנה. אני זקנה, הגיע עת לסדרם.

השאלה שלי למה התרחשה היא בעת הזה דבקה? מה ההבדל היה בין זמנים אחרים ובין התקופה של מאה ה20? אולי העמים הנוכריים היו רחמניים יתר קודם? כמו נגיד בתקופת הביניים?

אנו בזמני האינקוויזיציה. נדונים הולכים על המוקד. סביבם קהל רב, וביאים עוד ואוד. רוצים לראות את עשיית צדק. קושרים אותם, את אנשים, שלא שמרו את דתם. נדלקות מדורות. קהל בהתרגשות רבה צועק, מייחל להם מוות של גיהינום, זורקים עליהם אבנים, צועה, ומה לא? אנשים הללו על מדורות נשרפים בגיהינום. אמהות מניפים תינוקות, ילדים קטנים, כדי שיראו והעריכו את בסר השרוף מסיבת חינוכיות.

אנשים חוזרים הביתה, מרוצים מעצמם. הם השתתפו בעשיית צדק. הם רוצו להמשיך בפראות ביהודים.

בימים החשוקים של מלחמות נוצריות אספסוף המשלהב עבר ממדינה למדינה, עשה שבטים בכל הנקרא לדרכו. וקודם כל ביהודים. אין ספור היו עירוים האלו. יהודים נרצחו , נשרפו, נשדדו, עונו. ובכל זאת דברים לא הגיעו לממדי השועה.

יש שני צדדים להרג, תליין וקורבן. רוצה אני להתמקד בקורבן, ביהודים. בזמנים ההם יהודים היו מאורגנים על ידי ממסד הרבנים. בעיות יום יומיות היו מופנות לרבה. רבנים אחדים היו גם בעלי הון. הם היו קשורים עם קהילות יהודיות בעולם כולו, דת יהודית איחדה אותנו. כאשר הסכנה התקרבה נשלחו שליחים לבקש עזרה. הם חיפשו שליטים נוצריים, שדרוש להם היה מוח יהודי. במשא ומתן רבנים היו לסוחרים כשוחים. חיי קהילה הונחו על כתפיהם. שום חמלה נוצרית לא באה בחשבון. כך לרוב הם הצילו את היהודים.

שיירת אנשים נכנסת ל גטו. הם, גברים, נשים וילדים נופלים מעיפות. לבושים סמרטוטים, מסריחים, רעבים. יהודים מקומיים לא שמחים להם. צריך להאכיל את ערב רב הזה, לתת להם לינה, הרבה בעיות  הביאו אנשים הללו איתם. הם יודעים, שרף האנטישמי יעלה. גוי, אומר ליהודי המקומי בנימה ידידותית, שהוא, גוי, מוכן לסבול אותו, אבל לא את יהודי החדש הזה. ועז רבנים נכנסים לפעולה. להם לא דרושה אהבת הנוכרים, הם דואגים ליהודים. מבתי כנסת ,מחדרי לימוד נשמעים קריאות לעזרה. כל איש מכובד חייב תרומה. הלחץ הזה וזכר לזמנים, שעברו הם עצמם, או אבותיהם דרבנו את אנשים להגיש עזרה. גם החדשים עצמם לא יושבים בחיבוק ידיים.אין עבודות, שהם מסרבים לה, ילדיהם דורשים אוכל, אין להתאפק על העבר המפואר. כך לאט הם קמים, ילדיהם כבר מכובדים הם. הם הביאו לקהילה מקצעות חדשים, שירים, מאכלים. כבר הפסיקו ללעוג להם, נעשים "משלנו". כך פעלה שיטה.

ועז באה תקופה חדשה, שבה קיבלו יהודים השכלה וזכויות אזרח. לזה פיללו המשכילים, זה כל מה שביקשו. עזבו את דתם והשליכו את עצמם לזרועות חוק השוויוני ל כל אזרח. שינוי היה עצום, ולא מיד,  אבל תנוע רפורמית  עמדה בציפיות. בעזרתה היכנסו היהודים לעולם הגדול, הם שרו, כתבו וחשבו בספת המולדת.

כן, ממדינות המארחות  הם הפכו למולדת. הכל למען מולדת, התעשרו ולחמו למענה. גם כודם היה, שיהודים לחמו בצבאות יריבות, אבל היה זה במסגרת קהילה.ראשי קהילה, רבנים שילמו מס למדינה המארחת. שילמו בקמצנות, התווכחו על מחיר. גם כך שלמו מסים הכי גבוהים. ממשלות נסו להכריח את היהודים לשרת ב מסגרת גיוס כללי, זה לא צלח. אפילו ממשלת צרים הרוסים ויתרה. יהודים בהמוניהם עמדו ליד לשקוט , ליד בתים של פקידים בכו והתחננו כל אחת על ילדו. וזה נמשח ונמשח. הם שלחו הררי בקשות ותלונות, הם הפריעו לחייהם של משפחות, משטרה לא יכולה להם.

במצב החדש יהודים רצו להוכיח את נאמנות והלכו לצבא במסגרת גיוס כללי ולחמו. הם רצו להיות מקובלים על ידי העמים, הם רצו אהבה. הם ראו את עצמם קודם כל כאמריקנים, צרפתים, גרמנים ורק אחר כך יהודים.

כולם ראו את אנטישמיות מבעבעת וגם פורצת מידי פעם, אבל יהודים האמינו, שמסירת הנפש שלהם, חמלה כלפי אחרים, נאמנות למדינה וגם חוקים ירגילו את העמים לראות בהם, ביהודים שותפים, חלק מעם. הם יתגברו על שנאה ,שיתר ויתר התפרצה עלפני השטח.

 תנועת נצים קנתה לה את מקום בארצות עם אכלוסיה יהודית, וכמובן בגרמניה. כאשר הגיעו פרעות בעידוד ממשלתי, היה זה עת לברוח. היו קהילות יהודיות חזקות ועשירות. ובראשם באמריקה, אבל נתפסנו במערומינו, לא היה מה למכור, הגשנו להם הכל בחינם, בתקווה, שעמים הגנו עלינו. דחו אותנו כולם, לא נמצאת מדינה העוזרת. נשארנו זרים לעמים נוכריות, למרות כל מאמצינו. האשימו אותנו באי נאמנות, כאשר ניסו היהודים לדרוש עזרה משלטונות שלהם, ויהודים נסוגו. היו, שהצילו אותנו. שמם לא ימחק לעולם, אבל הם היו מעוט כקטן, שלא הורגשו. והיכן היו מצלים הקודמים? הרבנים ודת שלנו, שהצילו אותנו קודם? זרקנו אותם, רמסנו אותם, הסרנו מהם שליטה, עזבנו את אורכי דתנו, את חוכמה יהודית, את הניסיון של אלפי בשנים. נשארנו בלי הגנה.

 דרך לשועה נפתחה לרווחה.   

  

  

 

 v

         מחשבות    על   שועה

 

 

חיים שלמים התרחקתי ממחשבות על השועה. זה לא נתפס, מוח אנושי האומלל לא יכול לעכל את השועה, ואני בורכת ממחשבות הללו. אין טעם. אני לא יכולה להחזיר לחיים את הקרובים שלי,שרובם הגדול נספו בשועה. אני מנסה לדמיין אותם, את דודים ודודות, את בני ובנות דודים גדולים וקטנים, תינוקות כמעט, שלא הכרתי, ולא נשער לי אלה לילל אל השמיים, כמו זאב בודד.

למה, למה אלוהים למה זה קרה? אין מענה. ואני מעולם לא אחשוב על זה, לא מסוגלת, לא מסוגלת, לא רצה לחזור על השועה. אבל היא חוזרת שוב ושוב. כל השנים מחשבותיי מסתובבות אנה ואנה. אני זקנה, הגיע עת לסדרם.

השאלה שלי למה התרחשה היא בעת הזה דבקה? מה ההבדל היה בין זמנים אחרים ובין התקופה של מאה ה20? אולי העמים הנוכריים היו רחמניים יתר קודם? כמו נגיד בתקופת הביניים?

אנו בזמני האינקוויזיציה. נדונים הולכים על המוקד. סביבם קהל רב, וביאים עוד ואוד. רוצים לראות את עשיית צדק. קושרים אותם, את אנשים, שלא שמרו את דתם. נדלקות מדורות. קהל בהתרגשות רבה צועק, מייחל להם מוות של גיהינום, זורקים עליהם אבנים, צועה, ומה לא? אנשים הללו על מדורות נשרפים בגיהינום. אמהות מניפים תינוקות, ילדים קטנים, כדי שיראו והעריכו את בסר השרוף מסיבת חינוכיות.

אנשים חוזרים הביתה, מרוצים מעצמם. הם השתתפו בעשיית צדק. הם רוצו להמשיך בפראות ביהודים.

בימים החשוקים של מלחמות נוצריות אספסוף המשלהב עבר ממדינה למדינה, עשה שבטים בכל הנקרא לדרכו. וקודם כל ביהודים. אין ספור היו עירוים האלו. יהודים נרצחו , נשרפו, נשדדו, עונו. ובכל זאת דברים לא הגיעו לממדי השועה.

יש שני צדדים להרג, תליין וקורבן. רוצה אני להתמקד בקורבן, ביהודים. בזמנים ההם יהודים היו מאורגנים על ידי ממסד הרבנים. בעיות יום יומיות היו מופנות לרבה. רבנים אחדים היו גם בעלי הון. הם היו קשורים עם קהילות יהודיות בעולם כולו, דת יהודית איחדה אותנו. כאשר הסכנה התקרבה נשלחו שליחים לבקש עזרה. הם חיפשו שליטים נוצריים, שדרוש להם היה מוח יהודי. במשא ומתן רבנים היו לסוחרים כשוחים. חיי קהילה הונחו על כתפיהם. שום חמלה נוצרית לא באה בחשבון. כך לרוב הם הצילו את היהודים.

שיירת אנשים נכנסת ל גטו. הם, גברים, נשים וילדים נופלים מעיפות. לבושים סמרטוטים, מסריחים, רעבים. יהודים מקומיים לא שמחים להם. צריך להאכיל את ערב רב הזה, לתת להם לינה, הרבה בעיות  הביאו אנשים הללו איתם. הם יודעים, שרף האנטישמי יעלה. גוי, אומר ליהודי המקומי בנימה ידידותית, שהוא, גוי, מוכן לסבול אותו, אבל לא את יהודי החדש הזה. ועז רבנים נכנסים לפעולה. להם לא דרושה אהבת הנוכרים, הם דואגים ליהודים. מבתי כנסת ,מחדרי לימוד נשמעים קריאות לעזרה. כל איש מכובד חייב תרומה. הלחץ הזה וזכר לזמנים, שעברו הם עצמם, או אבותיהם דרבנו את אנשים להגיש עזרה. גם החדשים עצמם לא יושבים בחיבוק ידיים.אין עבודות, שהם מסרבים לה, ילדיהם דורשים אוכל, אין להתאפק על העבר המפואר. כך לאט הם קמים, ילדיהם כבר מכובדים הם. הם הביאו לקהילה מקצעות חדשים, שירים, מאכלים. כבר הפסיקו ללעוג להם, נעשים "משלנו". כך פעלה שיטה.

ועז באה תקופה חדשה, שבה קיבלו יהודים השכלה וזכויות אזרח. לזה פיללו המשכילים, זה כל מה שביקשו. עזבו את דתם והשליכו את עצמם לזרועות חוק השוויוני ל כל אזרח. שינוי היה עצום, ולא מיד,  אבל תנוע רפורמית  עמדה בציפיות. בעזרתה היכנסו היהודים לעולם הגדול, הם שרו, כתבו וחשבו בספת המולדת.

כן, ממדינות המארחות  הם הפכו למולדת. הכל למען מולדת, התעשרו ולחמו למענה. גם כודם היה, שיהודים לחמו בצבאות יריבות, אבל היה זה במסגרת קהילה.ראשי קהילה, רבנים שילמו מס למדינה המארחת. שילמו בקמצנות, התווכחו על מחיר. גם כך שלמו מסים הכי גבוהים. ממשלות נסו להכריח את היהודים לשרת ב מסגרת גיוס כללי, זה לא צלח. אפילו ממשלת צרים הרוסים ויתרה. יהודים בהמוניהם עמדו ליד לשקוט , ליד בתים של פקידים בכו והתחננו כל אחת על ילדו. וזה נמשח ונמשח. הם שלחו הררי בקשות ותלונות, הם הפריעו לחייהם של משפחות, משטרה לא יכולה להם.

במצב החדש יהודים רצו להוכיח את נאמנות והלכו לצבא במסגרת גיוס כללי ולחמו. הם רצו להיות מקובלים על ידי העמים, הם רצו אהבה. הם ראו את עצמם קודם כל כאמריקנים, צרפתים, גרמנים ורק אחר כך יהודים.

כולם ראו את אנטישמיות מבעבעת וגם פורצת מידי פעם, אבל יהודים האמינו, שמסירת הנפש שלהם, חמלה כלפי אחרים, נאמנות למדינה וגם חוקים ירגילו את העמים לראות בהם, ביהודים שותפים, חלק מעם. הם יתגברו על שנאה ,שיתר ויתר התפרצה עלפני השטח.

 תנועת נצים קנתה לה את מקום בארצות עם אכלוסיה יהודית, וכמובן בגרמניה. כאשר הגיעו פרעות בעידוד ממשלתי, היה זה עת לברוח. היו קהילות יהודיות חזקות ועשירות. ובראשם באמריקה, אבל נתפסנו במערומינו, לא היה מה למכור, הגשנו להם הכל בחינם, בתקווה, שעמים הגנו עלינו. דחו אותנו כולם, לא נמצאת מדינה העוזרת. נשארנו זרים לעמים נוכריות, למרות כל מאמצינו. האשימו אותנו באי נאמנות, כאשר ניסו היהודים לדרוש עזרה משלטונות שלהם, ויהודים נסוגו. היו, שהצילו אותנו. שמם לא ימחק לעולם, אבל הם היו מעוט כקטן, שלא הורגשו. והיכן היו מצלים הקודמים? הרבנים ודת שלנו, שהצילו אותנו קודם? זרקנו אותם, רמסנו אותם, הסרנו מהם שליטה, עזבנו את אורכי דתנו, את חוכמה יהודית, את הניסיון של אלפי בשנים. נשארנו בלי הגנה.

 דרך לשועה נפתחה לרווחה.   

  

  

 

 

פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים