הגר ואברהם

                            הגר 

באמצע השיירה נמצאת אישה. אישה יפה ועמה נער . כשהצטרפו לשיירה היה שקט וקודר . אחר כך גברו עליו המרץ והסקרנות . הוא התחיל להתרוצץ בין האנשים, שאל שאלות, התחבב על הגברים. הם דיברו איתו ברצון, התלוצצו.

אחדים חשבו למוכרו ולקבל בעדו מחיר טוב, אבל מבט אחד  באימו והמחשבות המתוקות האלה היו כאינן. אצל אישה זו כבר ניסו את מזלם, נגשו אליה, הציעו את עצמם בנימוס ובאדיבות. בתגובה היא ירקה את הארס שלה אל  עיניהם. אל האישה הקטנה והשברירית, מלאת הזעם, אל הנחש, מוטב לא להתקרב.                                                                                 

גם ראש השיירה הזהיר אותם שלא יטרידו אותה. הם הניחו אותה לנפשה והיא שוב נותרה  לבדה, תחת השמש הלוהטת עם המחשבותיה הקודרות. 

היא לא צריכה ולא רוצה להיות כאן, באמצע המדבר, מקומה שם, בבית. הכל בגללה, והיא, הגר  שונאת  אותה. בעורמה  גרשה את הגר מהבית, העמידה פנים כמובסת  והשליחה אותה באחת, כחפץ לא חשוב. לקחה ממנה הכל, את הבעלות על האדמה,  לקחה ממנה את אהבת חייה, את אברהם. האישה השנואה הזאת כישפה אותו, ערפלה את עיניו והפרידה בין הגר ואברהם. היא גזלה מבנה ומישמעאל את בכורתו, החריבה עולמה של הגר.

רק דבר אחד מחזיק אותה בחיים – נקמה! היא, הגר תהיה לעם עצום, ועם זה שלה ינקום את עלבונה בבני  שרה. כמה  הגר מאושרת תהיה  לראות אותם רמוסים, מתפלשים בעפר, מתחננים לרחמים.  חלומות הנקם מרתיחים את דמה, היא מרגישה כאחוזת אש, נשרפת, נמסה…  מים, לגימת מים חיים,  צוננים תציל אותה. אבל סביבה רק מדבר אין סופי ולוהט. גופה השברירי בוגד בה והיא מתעלפת…

בתוך חלומה נכנס קול הקורא לה והיא מקיצה באחת, קופצת על רגליה הקלות ורצה, אוויר ריחני וצונן  ממלא את ריאותיה. שמחה וצוחקת היא ממהרת לקראת הקול הזה, המאופק והעמוק שכה הרבה צלילים יש  בו. הגר קולטת אותו בכל מקום  שהיא נמצאת בו ומיד מופיעה אצל גבירתה, מחכה לפקודותיה.

משרתות אחרות צוחקות לה להגר, אומרות עליה שהיא כלבלב של הגברת, אבל לה לא אכפת.  הן מקנאות לה, כי הגבירה אוהבת אותה. היא מעולם לא אמרה זאת, אבל הגר מרגישה את יחסה אליה במאור עיניה, בצליל קולה, אפילו בנזיפה שומעת הגר צליל של  ליטוף. הגר מעריצה אותה וגאה להיות אמתה  של הגבירה שרי.

אין בעולם כולו יפה ממנה – הגר בטוחה בזה. הגר אוהבת להתבונן בה, לראות איך היא יושבת זקופה, איך היא  פוסעת,  תמירה,  אצילית.  בגדיה  זורמים  אחריה  בהליכתה,  וכאשר  היא נעצרת  פתאום,    הם  מדביקים  אותה  ומסתלסלים  סביב  קרסוליה  ומלפפים  את  גופה  היפה  הדוק,  הדוק.

מעולם  לא  ראתה  אותה הגר  ממהרת,  אבל  הדברים  סביבה  נעשו  כמו  מעצמם.  היא  לא  צועקת,  אבל  משרתים  תמיד  עושים את מבוקשה. נשים  מבקשות  אותה  שטבית  בתינוקות  הצווחניים  שלהן,  כדי  שייקחו  טיפה  מיופיה  והיא  נענית  להן.  הגר  לא  מבינה  לשם מה  לטרוח  למען השוטות  הללו,  ובמיחד  לגבירה  כמו  שרי.

נשימתה  של  הגר  נעתקת  כאשר  היא  חושבת  כמה  חכמה  ומשכילה  שרי,  דוברת    שפות רבות,  ראתה  עמים,  ארמונות  מפוארים ,  מלכים.  הגר  רוצה  לשמוע  על  נפלאות  העולם,  אבל  שרי  לא  מספרת.  היא  מדברת  מעט,  מילים  ספורות  וזהו.

  לרוב  היא  עצובה, למרות  שיש לה הכל ובעיקר בעל,  אברם. הוא הגבר הכי  יפה  וחזק,  אין  שני  לו,  והוא  אוהב  את  שרי,  כרוך  אחריה,  רואים  את  זה,  ובכול  זאת היא  עצובה.  הגר  יודעת:  צר  לגברת,  כי אין  לה  ילד, בן  .

  הגר  מוכנה  לעשות הכל  בשביל שרי  ואברם, ושרי  יודעת  את  זה.  כאשר  אברם  נעדר  מהבית,  הגברת  מושיבה  אותה  לצידה,  הן  עוסקות  בעבודות  הבית  והגר  צוחקת  ושרי  מחייכת.  כמה  היא,  הגר  שמחה  לחיוכה,  חולמת  להיות  ביתה,  חולמת,  שיש  לה  גוף  כשל  אדוניתה,  הקול  כשלה,  והליכה,  והיא  עצמה  אינה הגר,  אלא  שרי,  גברת  עצמה.

  כול  אלה  חלומות,  ובהווה  היא  חוששת  לעתידה  ונשים  הללו  מוסיפות  לחרדתה.  במתק  שפתיים  הן  אומרות  להגר,  שהיא  בת  מזל.  מכיוון  שכבר  הגיעה  לפרקה ותמצא לה  הגברת   בעל  עשיר.  היא  לא  רוצה  בעל  עשיר,  היא  לא  רוצה  בעל,  היא  רוצה  להישאר  ליד  הגברת  והאדון,  והמשרתות  העוקצניות הללו  יודעות  זאת.

  הגר  מסתגרת,  בוכה,  אין  לה  איש  לספר לו  את  צרותיה,  את חלומותיה,  רק  לגברת  היא  רגילה  לספר,  אבל על זאת  אי אפשר  לדבר    עם  שרי. 

כך  עברו  ימים.  לא  יאומן!  האם  יקרה  הדבר  באמת?  הגר  רוצה  לצעוק,  לספר  לעולם כולו,  אף בקושי  היא עוצרת בעצמה.  אברם,  הגבר  שבכל  הגברים יקח לו אותה!  היא  לא  מעזה  לחלום  על  נס  כזה.  הגברת  שרי  עצמה  בישרה  לה את ההחלטה.   שרי  מצפה  מהגר  להולדת  בן.  וכן  יהיה,  הגר  בטוחה בזה,  היא  תלד  בן  לאברם,  ושרי  והגר  יטפלו  בו.

  מעמדה    יהיה  כמעמדה  של  שרי!  הגר  הקטנה  תהיה  גבירת  שבט!  הגר  מפליגה  בחלומותיה…

הכל נעשה  כפי  שחלמה.  והנה  היא  הרה  לאברם…  וכל  הזמן היא  מרוגזת,  כששרי  מתייחסת  אליה  כמו  קודם,  כאלו  היא  הגר  שלה,  משרתת  קטנה.  אבל הלא  נפל  דבר,   לא כן?  היא  נושאת  ברחמה את בנו  של  אברם!  היא  רוצה  כבוד,  דורשת  צדק.  שרי  מוכרחה  להכיר  לה  תודה.  או  שהיא  מקנאת  לה?  הגר  לא  חייבת  להיות  משרתת,  על  זכויותיה היא  לא  מוותרת,  היא לא  תסבול  את צחקוקי  משרתות על חשבונה. הכל  נעשה  גרוע  יותר.  שרי  מתייחסת  אליה  כלמשרתת  גרועה. הגר  מרגישה  שהיא  חיה  בגיהינום,  היא  בורחת  למדבר.  וחוזרת.

  שם, במדבר, ציווה עליה האלוהים להיכנע  לשרי  וללדת את בנה, והגר  מתכוונת  לעשות  כן.  והנה  ילדה  בן,  ישמעאל.  הילד  שלה  יפה,  הילד  שלה  חזק.  כולם  רוצים  לראות  אותו,  כולם  מברכים.  האב,  אברם,  אוהב  לשחק  איתו  וצוחק,  צוחק.  שרי  ממאנת  להניח  את  התינוק  מידיה, המתנות  זורמות  אליה מכול  עבר –  אז  למה    רוב  הזמן היא  כעוסה?

  החלומותיה התגשמו,  יש  לה את אברם  וישמעאל,  היא  אוהבת  אותם  מאוד, מאוד,  אבל  שרי  מפרידה  בינם ובינה.  היא, הגר,  רוצה  להיות  שווה  לשרי, הרי  היא  אם  לבו  בכורו של אברם,  אישה  בוגרת,  אז  למה  לא  מאפשרים  לה  לחלק  פקודות  למשרתים? למה לא  באים  אליה  לבקש  עצות?  יש  לה  דעות  משלה בנוגע לניהול  משק  הבית.  לעבד,  בן-אלעזר,   זכויות יותר  בבית  הזה.  גם  למען אברם,  היא מוכנה  לתת  את חייה,  הוא  כמו  אלוהים  בשבילה.

  הנה  הוא  חוזר,  עייף,  היא  מזנקת  לקראתו  נושאת כד  מים,  חולצת את  נעליו,  רוחצת  את  רגליו,  מייבשת  כל  אצבע בנפרד  ונצמדת  אליו.  והוא?  הוא  עונה  על  שאלותיה  בלי  להקשיב  ועיניו  מחפשות  את עיניה של  שרי.

  האם  הוא  לא  רואה  כמה  היא  זקנה?  כמה היא  מקומטת  ?  איך  היא  עצמה  לא  מרגישה,  שזמנה עבר?  לו  רק  זזה  הצידה, לו רק פינתה  להגר  את  מקומה –  כמה  הייתה  הגר  מכבדת  אותה,  כמה  הייתה  סוגדת  לה.  אבל  שרי  אינה  מתכוונת  לפעול  כך,  גם  את  ישמעאל  היא  רוצה  לקחת  מאימו.

  לא,  הבן  הוא  שלה,  הגר  תלמד  אותו  לשנוא  את  שרי.  הוא  יורש,  וכאשר  יגדל  הכל  יהיה  שלו  ושלה.  ובינתיים  יחד ימררו  את  חיי  שרי.

  וכך  עוברות  שנים.  ושוב  הגר  לא  מבינה,  העם  אין לאנשים  עיניים?  לא  רק  אברהם, גם אבימלך המלך  חושק  בשרה  ודורש  אותה  לעצמו,  ואברהם  שולח  אותה  למלך  כאחותו.  טוב  ויפה!  יש  צדק  בעולם!  אין  לו,  לאברהם  אישה  אחרת,  רק  הגר.  כעת תהיה  היא  גבירת  המשפחה, כפי  שחלמה.

שוב  התקלקל  הכל.  אין  לה  מזל.  אברהם  מכונס  בעצמו,  לא  מדבר  אליה, אין הוא פוקד  את  מיטתה,  אפילו  ישמעאל  לא  הצליח  לעורר  אותו.  הוא מתגעגע  לזקנה.

  והנה  היא  חזרה.  מגעיל  לראות  אותו  כרוך כל כך  אחרי  הזונה  שלו.  רק  במרורים  זוכה  הגר  בבית  הזה.  הזקנה  הזאת  הולכת  הרה!  גוויה  הרה  לאברהם.  מצחיק  לא?  הגר  לא  צוחקת.

  ומה  יהיה  עלינו – עלי,  על  ישמעאל?  היא  תיקח  את  בכורתו  של  בני!  לא.  הגר  תילחם  כלביאה  על  זכות  בנה  לירושתו.  החוק  והמסורת  עומדים  לצידה.  ואם  אין ברירה אלא  להעלים  את  בנה  של  שרה –  היא כן  תעשה .

  כל  חששותיה  התאמתו.  נולד  היצור  הזה – חלש,  מכוער,  כל  הזמן  חולה,  בוכה  יום  ולילה,  ומה  השם  שהיא  נתנה  לו – יצחק,  יצחק  הבוכה.  הוא  עתיד  לבכות  הרבה, כאשר  אני  ובני  נטפל  בו.

  ומה  באשר  לאברהם?  הוא  השתגע  משמחה, ערך משתה  מפואר  לכבוד  יצחק,  בן  שנה.  כל  שועי  הארץ  הוזמנו  ובאו.  ים  ברכות,  מתנות. מעולם לא עשו כדבר הזה  לכבוד  ישמעאל.עת לפעול,  כדי  לא  לאחר  את  המועד.  שרה  הסתגרה  באוהלה,  היא  נראית  מדוכאת,  חלשה.  הגר  יודעת,  שאברהם אוהב מאוד  את  ישמעאל. הוא  לא  יפגע  בו,  קרה אשר יקרה…

  היא  לא  מאמינה,  הוא,  אברהם  אומר  לה,  שהיא  מגורשת  יחד  עם  בנה,  ישמעאל.  הוא  לא  מקשיב  לה,  מטיל  על  שכמה  חמת  מים וצרור לחם  ומשלח  אותם  למדבר.  על  רגליה הכושלות  משתרכת  הגר.  היא  לא  מסוגלת  לחשוב,  נגמרו החיים, היא  לא  מחפשת  מוצא.  הגר  רוצה  למות.

מיואשת, היא שומעת קול, הקול מצווה עליה לקום, לקחת  את הילד ולחכות  לשיירת  גמלים.  הם  ייקחו  את  הגר  ובנה  למקום  מבטחים. ישמעאל  יגדל  וייעשה  לעם,  עם  עצום.  הגר אינה מוצאת לה    נחמת  מהבטחה  זו.  היא  לא  מבינה,  מה  השתבש  בתוכניתה.  היא  מכירה  היטב  את  אברהם.  לא  היה  כוח שיכריח  אותו  לגרש  את  בנו,  את  ישמעאל,  גם  שרה  לא  יכולה  לישמעאל.  היא  למדה  אותם  במשך  שנים. אהבתה  ושנאתה  היו  לה  לעזר. לא  היה  פגם  בתוכניתה.  בשנה  אחרונה  היא  הייתה  לצייד  והם  היו  לטרפה.  מי  סיכל  את  מפעל  חייה, מי?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים