אברהם

                            אברהם   

  שקט אופף אותו. לא רחש, לא ציוץ. דממה על טבעית. קרה משהו..
הוא לא מבין. ואז מרחוק נשמע רעש מתקרב ומתעצם הלומות פרשה נכנסו לראשו והוא נפל על אדמה, התכרבל כמו עובר, מנסה לצמצם את העולם. עדר עצום עבר מעליו, כאב התפוצץ בתוכו,

  רק לא לזוז, לא לחשוב… כעבור זמן הוא פתח את העיניים. מה זה היה, ענן שחור, חלום רע? ואז הכול חזר אליו והוא התפתל בכאב. אבל אסור לו לייבב, דוחק לו הזמן, צריך לפעול, להתחנן, לדרוש צדק. הרי זה לא יתכן! נפלה שגיאה, כי הוא, אברהם , עמד על כול דרישות של אלוהיו ללא ערעוריך ובתמורה קיבל כול מה שחלם.

  איש מכובד וחשוב הוא,יושב בבטחה על הארץ המובטחת, יש לו רכוש עצום ובעיקר משפחה. הבן גודל לו, בן של שרה, אשתו, אהובתו והיא שקטה ומיושבת. הוא, עצמו מקובל על העמים, הסובבים אותו ומחפשים את חברתו, באים אליו מרחוק, מבקשים שיפוט, או עצה או עזרה. הוא נענה להם והם מהללים ומשבחים אותו. אברהם לא הולך שבי אחרי מילים יפות אלה, הוא מכיר אותם, יודע שיש אבנים באמתחתם, ואם ימעד, אבנים יזרקו עליו.

  מחשבות אלה על השכנים לא הפריעו לו להרגיש בטוח בביתו שלו.
ופתאום שמיים נפלו עליו! אלוהים החליט למחוק אותו ואת משפחתו מעל פני האדמה? כי להקריב את יצחק, זה מוות לו ולשרה. בשביל מה להם החיים האלה, בלי יצחק, בלי המשך?

  דרישה להקריב את יצחק- נגד החוקים, שאלוהים ציווה לקיימם. אחד מהם הוא איסור חמור של קורבנות בני אדם! וחוק הזה אברהם נדרש להפר. להקריב בנו, יחידו, את יצחק הוא נדרש להקריב ! הוא, אברהם לא עבד אלליים! הוא עובד אלוהיו!  הוא  גבר, אחראי על משפחתו שלו! הוא ימצא דרך הצלה, ואם צריך להתווכח, הוא מוכן לעשות את זה. צריך רק להכין טעונים חזקים.

  פעם ויכוח הצליח לו. היה זה כאשר מלאכים הודיעו על הולדת צפויה של יצחק והשמדת סדום, כי חטאיי סדום זעקו לשמים. המחשבה על השמדתו של לוט ומשפחתו הייתה נוראית.    אברהם נלחם כמו אריה על חיי לוט. לוט, אחיין ורועה שלו, היה לו כמו בן, עמד לצידו כל הדרך הארוכה והמתישה.

  שרי  ולוט היו היחידים, שנשארו לו מהמשפחה הענפה שלו. אברהם חינך ולימד את  לוט, שמר עליו והאחיין החזיר לו נאמנות, איתן עמד לצידו. למה נסדקו היחסים ביניהם? עושר הפריד, לא סכנות, לא קשיים, אלא רכוש.

  אבל אברם עודד את לוט לצבור רכוש ועזר לו. אבל לוט, כאשר צבר עושר גדול מאוד, פחד מדודו. אברם נעלב עמוקות, אבל לוט חרד יותר ויותר. אחרי הויכוחים של אנשיו על באר מים, החליט אברהם להיפרד ולהישאר ידידים.

  לוט בחר את סדום והתיישב בתוכה. מים מתוקים ומרעה היו שם בשפע, ואנשי סדום קיבלו אותו, כי עושרו יכול להביא להם תועלת. ולוט היה שמח בחלקו. הוא התחבר לאנשים, נוח היה לו שם, הוא רוצה ללמד תושבים להיות הגונים יותר. לוט התפרסם ברבים בקבלת האורחים היפה, לעומת אנשי סדום, ואברם חשב אותו לצדיק.

  לכן לחם על נפשו של לוט. אברהם זוכר, איזו נחישות קוננה בו, איזו תחושה, שיש לו זכות להתווכח על חיי לוט, הצדיק עם אלוהים עצמו. כמה מבריקים היו טיעונים שלו, חזקים, משוכנעים. והם התקבלו על ידי הבורא. לוט ניצל.

  התרוממות רוח אחזה בו, באברהם, אושר עילאי –לוט ניצל. נדמה לאברהם, שגם אלוהים מסתכל בסיפוק על תלמידו שלו. ודווקא עכשיו, כאשר קיום שלו עצמו מתנדנד על החוט הדק, הוא לא מסוגל לאזור כוח ולהלחם על חיי בנו. הוא כבר ביקש רחמים, תחינתו נפלה ריקה. אברהם רעד מפחד.

  פחד מפני אלוהיו, שאך פעם לא היה כול כך רחוק, מנוכר,   נורא כלפי אברהם. דחק לנוס על נפשו, לברוח ממנו שלט בו פתאום. אבל אלוהיו בכול מקום, כונן בתוך נפשו של אברהם,   אין מקום לברוח. אין מוצא, ואברהם שכב על אדמה, רפוי שכל. הוא לא יודע את תשובה. לא יודע?

  די לשקר לעצמו! מהתחלה ידע, כמעט מהתחלה. איך קרה, שהוא אברהם, שהלך בעקבות צדק, עוזר להקים שני עמים אויבים לעמו שלו. עם שלו? הרי עמו לא יתקיים בלי יצחק, והוא, האב, נצטווה להרגו במו ידיו. אבל עונשו כבד מדי, הרי רק צדק הוא ביקש, רק טוב עשה.

  די מהר התברר לו, ששגה. לוט התגלה כחוטא ואברהם ניתק עמו קשר, אבל מדוע הוא, אברהם לא ביקש סליחה ומחילה מאלוהים? אולי כי טוב היה לו בעת ההיא ודרישתו מאלוהיו להציל את לוט הייתה רק מעידה קטנה, כי כוונותיו היו טובות.

  והנה התברר שטעות הייתה גורלית. כוונותיו הטובות סוללו לו דרך לגיהינום שנמצא בו. אין לו בטחון בצדקתו, בזכותו לזעוק ולדרוש. הוא הרגיש סחוט, אשם ואין לו כוח לדרוש ולהתחנן. הוא לא צדק אז, ולא צודק עכשיו. הוא חייב ויעשה הדבר הנורא הזה, שדרש ממנו אלוהיו, ואין שום תקווה… ואולי יש?

  ושרה, אשתו, אהובתו מה יהיה איתה? היא והוא הם גוף אחד, נפש אחת. אבל השתבש משהו ביניהם. אחרי הולדת בנו, יצחק, היא התרחקה ממנו, כול מענייניה היה טפול בתינוק, ובעלה תפס מקום שני. זה לא היה עבעי, כפי שהוא, עצמו סבר.

  שבר עמוק הפריד ביניהם. שבר דק, כמו חוט השערה ואברהם התעלם ממנו, חשב שהוא יגליד בעצמו. עכשיו נדמה לו שזה היה אחת משרשרת הטעיותיו. במחשבות הוא שוב חוזר על אותו מעגל: לבקש רחמים, סליחה. תחינה שוב נשמטת לו ונופלת ארצה. שמיים ריקים. אלי עזור לי… אלי. אין תגובה. הוא מרגיש מרוקן, רפוי איברים. לשכוח, לשכוח, לישון… ומה על שרה?

  שרה, היא התרחקה ממנו וממעיטה לדבר אליו. אף פעם לא הייתה דברנית, אבל בשנים אחרונות שתיקתה לא נוחה לו. רק יצחק בראש מעייניה. אברהם שכנע את עצמו, שיצחק ילד חלש, דורש טפול מתמיד. אבל הייתה זו רק חצי אמת. שרה חששה לבנה, כאשר אברהם לקח אתו למסעותיו, לא בטחה בו.

  התברר, שהיא צדקה! נצווה עליו להרוג את ילדו שלו בעצמו! איך אפשר? הוא לא יעשה לא,לא,לא… המחשבות במוחו מתרוצצות אנה ואנה. צריך לסדר אותן. הוא חייב, חייב, חיי כולנו תלויים בזה.
קודם כול לנשום. לנשום עמוק,ועוד עוד.
ברור זה עונש. על מה? חשוב אברהם, חשוב, לא משקרים לאלוהים, לעצמו! עליו לקחת אויר ולהוציא את הפצע, היושב בתוככי נפשו. מתי הפצע נכנס לתוכו, הרס אותו ואת משפחתו?

  שלושה אנשים יצאו לדרך בעקבות מצווה וחלום להגיע לארץ המובטחת, ולהיות שם על פי חוקי אל אחד, להקים עם, העובד אל אחד. שלושתם היו הוא, אברם, אשתו שרי ואחיינו לוט. הם חוברו יחד על-ידי קשרי דם, חיי משפחה ארוכים ואהבתם ביניהם. הם יצאו אל לא נודע, צללו לתוך מים עכורים.

  סכנות ארבו להם בכול צעד, מסביבם השתוללו מנהגים פוגעניים. גזל, קורבנות אדם, גבר שוכב עם גבר, עם אימו, עם בהמה. קמים ונופלים מלכויות, שבט קם על שבט. נהרות דם. אנשים חיו בפחד מפני שינויים, כמו אסונות טבע, או מלחמות, שהולידו פליטה, ביזה, מוות.

  אנשים סגדו לאלילם, מאמנים שהגנו עליהם מכל צרות. אלילים היו רבים ומגוונים, לכול מטרה, לכול עם אלילים מיוחדים. הם היו טובים ורעים ולכולם נדרשו קורבנות, לעיתים קורבנות אדם. מסביבם מתו ממחלות, במלחמות, תינוקות נזרקו ללוע כבשן הלוהט, כדי לעצור את הזוועה, כך האמינו.

  ובכל מקום דברו על זכויות וצדק. על איזה זכויות, למי צדק? רק שבט חזק ומסורת משפחתית יכולים היו לתת לאדם הגנה יחסית. אברם ומשפחתו נתקו את עצמם מהעוגן הזה, עזבו את יקיריהם. הם עברו מקומות רבים והיו זרים בכול מקום, טרף כל.

  אברם תלה את יהבו על אל אחד, שעזר לעבור את הסכנות. רק שדברי אלוהים לא תמיד היו ברורים. שרי ולוט משא כבדה היו עבורו, כשעליו היה להגן עליהם, לספק מזון ולינה. אבל אהבתה וחוכמתה של שרי והערצתו של לוט היו לו לנחמה. צורך מתמיד להגן על יקיריו חידד את חוכמתו, ערנותו ועורמתו. הם לא היו לנטל, אלה ברכה ונהפכו מקשה אחד, נפש אחד.   אברם לא זנח גם את ענייני הרכוש. לעצמו וללוט הוא דאג לצבור רכוש, והם נהפכו לאנשים עשירים מאוד.

  וכך הם הגיעו לארץ כנען, כבדים בזהב וכסף, בראש השיירה ואחריה אדרי צאן אינסופיים. שלושה אנשים נכנסו לארץ. הם היו שונים מאלה, שיצאו לדרך לפני שנים רבות. לוט הפך לגבר, העומד על רגליו בבטחה, שרי נעשתה גבירה סמכותית, שעל יופייה מספרים אגדות. והוא, אברם, איש שיחה מרתק, יודע לפתור בעיות בדרכי נועם, ובלחימה, אם יש צורך.

  הארץ שבתה אותו, הוא עבר מחבל לחבל, בחן את טעמה, את ריחה, להתמלא בה רצה. היא נענתה לו, נכנסה לקרבו והוא היה מאושר. אברם עבר מקומות יותר יפות, אבל זו מיועדת לו ולעמו כשיקום. שכור מאויר ריחני, שמילא את ריאותיו, ששון ושמחה רקדו בו. אברם מודה לבורא על חסדו, על ארץ, על אושר. עמי הארץ קיבלו אותו, איש כוח וממון היה אברהם. עתידו מובטח, הוא קיבל את שכרו ביד רחבה מהבורא.

ואז לוט עזב. לא מאברם הוא ברח, לא לרכושו חרד. לוט אהב את אברם היה בטוח בו. מאלוהים ברח לוט, כי לא יכול יותר. ריסון עצמי, משמעת, שדרש אלוהים מחסידיו, היה עול כבד מדי.
כאיש עשיר וחזק הוא רצה להתענג מרכושו, לחיות היי הילולה
בלי פחד מפני אלוהים.

אבל נפל על אברם, עולמו המסודר התרסק. מכה מחצה אותו, לא רגל, ולא יד נגדעו ממנו, אלא חלק מלבו. הרי לוט היה הכרחי לבניית בית עמו. בלילות הוא הלך לשדות, הרחק ממחנה וזעק לשמיים, נחלש יותר ויותר.

ואז כמה שרי, גם היא אהבה את לוט, גם היא בכעה את אבדנו. היא ראתה את עצמה מוקפת בבני לוט, למשפחה גדולה שאפה. עם עזיבת לוט נגוזו חלומותיה, אבל אהבתה לבעלה הניעה אותה למעשה. היא דיברה אל המשרתת שלה, הגר, נערה מתוקה ועליזה. שרי רצתה שהגר תלד לאברם בן, וכך תקום משפחה.

אברם התנגד, מה היא חושבת לה, אישה הזו? רק תשוקתו אליה לא יודעת שובע, רק בזרועותיה הוא מוצא נחמה, רק ממנה בקש עצות, למה לו משרתת על ראשו? שרי בכתה מרות, היא בודדה, אין בן, אין לוט. היא רוצה לחוש ילד על ידיה, כובד שלו, ריחו, – יהיה לנו בן, הרי השם הבטיח!- היא כבר זקנה- בכתה. והגר, צריך לחתן אותה, גם היא תלך ממנה. הוא לא זוכר אותה בוכה, גם במצבים קשים בכול תלאות הדרך ונכנע.

כך נכנסה הגר למיטתו ולחייו. היא הרתה לו והפכה את אורה, הציקה קשות לגברתה ושרי התלוננה עליה. אברם, אחוז געגועים ללוט, לא תפס את גודל הבעיה. הגר הייתה ונשארה בעיניו אחת מהמשרתות של אשתו. אומנם היא נעמה לו, צעירה ותוססת, היא העריצה אותו, אבל…

הנה הוא חוזר הביתה עייף והגר נחפזת עליו, קופצת, צוחקת, שוטפת רגליו, מכרכרת סביבו ונצמדת. והוא? הוא ראה בדמינו את שרי באה עם כד מים על כתפה. באה לאט, אף פעם לא ממהרת, היא מתנענעת, מראה לו את חמוקיה, כמו כלה לקראת חתנה.

 היא מורידה את הכד, מתכופפת, ובקלוף דק מוזגת מים על רגליו, והומיות מים יחד עם מגע ידיה מרגיעות עצביו ומורידות עייפות. היא מסתכלת עליו, ואברם טובע בתוך העיניים האלה העמוקות, האפורות, הרגועות. אש פורצת מתוכם והוא נענה לה בתשוקתו שלו. אברם מתנער מחלומו ורק הגר לנגד עיניו. הוא לא מסלק אותה, מתנהג יפה אליה וכועס על שרי, שהיא, ורק היא חייבת להיות לידו.

אבל את ישמעאל, בנו אהב. איך אפשר לא לאהוב את ישמעאל? ילד חסון עם צחקו הרם, הוא רץ לזרועות אביו, נצמד עליו, דורש לשחק. אברם שיחק איתו,לקח אותו למסעותיו. הגר הייתה לידם ושרי נותרה מאחור, עצובה.

הייתה זו תקופה טובה לאברם. השם בטח בו ועשה איתו ברית, ונתן להם שמות חדשות. אברהם שמו החדש ושרה שמה קדוש לשרי. כמה שם זה שלה מתאים לה, שרה.

 אבל למה אברהם לא טיפל בבעיה ששרה הציבה לפניו? הרי האווירה בבית הייתה לחוצה, טעונה. אשתו, הוא יודע, לא קינאה להגר. הגר לא הייתה היחידה, שנכנסה למיטתו. נשים נמשכו אליו ובמסעותיו לפעמים הוא שכב עם אישה, הוא גבר, ושרה ידעה, ולא יחסה חשיבות למפגשים האלה.

אין אישה, היא יודעת, שיכולה לה. שרה לא קנאה להגר, המאהבת, כמו כן היא לא הייתה זקוקה לעזרה בטיפול שלה במשרתים. היא דאגה לשלמות המשפחה. עזיבת לוט ערערה בטחונו של אברהם, סדר מופר, ואברהם היה חייב שוב לקחת את המושכות לידיו, לארגן מבנה של שבט מחדש. להיות מנהיג.

זה מה ששרה רצתה מבעלה, ואולי גם הגר, כי הגר כבר לא הייתה משרתת, היא עתידה להיות אם בנו, והוא, אברם היה צריך להבהיר לה את מקומה. הוא לא עשה את זה, לא ריסן את הגר, ובסוף המשפחה נהרסה.

זמן מה אחרי, שוב גורל מכה אותם, נדרשה שרה להגן על משפחה, כולל הגר וישמעאל ושרה עשתה זה. הלכה אל אבימלך, ואברהם התגעגע קשות. לא רצה לדבר, לא לאכול. בסוף היא חזרה, והוא לא ידע עצמו משמחה.

 אחרי חיים שלמים שוב הם זוג צעיר. הוא כרוך אחריה, לא מש ממנה. ימים טובים חזרו אליהם. שמחה רדפה שמחה.- שרה הרתה לו וילדה את יצחק, בנו. אברהם לא זוכר עצמו כה מאושר. בנים היו לו! הנה יצחק התחיל ללכת. אברהם מדושן מעונג. הוא לא ראה אסון מתקרב.

הוא לא היה מוכן, כאשר קמה שרה ודרשה לגרש הגר וישמעאל. אברהם סירב, לא מוכן לוותר על בנו. שרה התעקשה, . בסוף אברהם נצטווה לגרש אותם על ידי אלוהים. זועם וקודר הפנה עורף לשרה. הוא לא הבין שאשתו הגנה על יצחק, כי הייתה סכנה לחייו מצד הגר וישמעאל. והנה הוא יושב לבד בחושכת לילה, נטוש וערירי לקראת קורבן סופי.

שלושה הגיעו לארץ המובטחת חזקים ונמרצים. אברהם יונק אותה פנימה, משתוקק אליה, מוקסם.
מה היא עשתה עימם, האדמה הטובענית הזו? חיבקה, הרדימה ובגדה, על מה הוא נענש? וקול פנימי אמר לו " אתה יודע", כן הוא יודע, תמיד ידע, שזה יבוא.

-חיים תמורת חיים, בן תמורת לוט. היה עליו לבחור. מהרגע הבשורה על הולדת יצחק והשמדת סדום הצפויות,                הם יצחק ולוט עמדו זה נגד זה ושניים דרשו החלטה מאברהם, הרי לו ניתנה זכות של בחירה החופשית.

מה היה עליו לעשות באותם ימים? לוט היה לו כמו בן! האם מפסיקים לאהוב בן סורר? אברהם לא יכל להתנתק מלוט, המשיך לשמור עליו מרחוק, הציל אותו מידי מלכים אויבים, ששבו ושדדו את לוט. דודו נלחם בהם, שחרר את לוט, החזיר רכושו, תוך סיכון חייו.

 אברהם זוכר איך הודעה על השמדת לוט ומשפחתו הקפיצה אותו. המחשבה הייתה בלתי נסבלת. הוא נלחם בעד חיי לוט והצליח. לבו צהל! הוא הרגיש עצמו שווה לאלוהים, טס אל על. על כנפי רוח הוא עף! טיפש ואוויל, על כנפי יוהרה הוא טס!
דם נזרק על פניו, כאשר אברהם נזכר במלים החצופות שאמר.

צדק הוא דרש לצדיק לוט!
לוט, שמרצנו החופשי התיישב בסדום, עיר החטאים, ונעשה מקובל על-ידיהם. לוט, שהתחתן עם אשת סדום וגידל איתה ילדיו כאזרחי סדום. לוט, שהסב פניו הצידה, כשראה חטאי סדום. לוט, ששתק, כאשר שמע זעקת נערה, שעונתה כול לילה עד מותה.

 ואיך פעל לוט אחרי ההצלה? בנותיו החליטו לחדש אנושות. אחרי השמדת סדום לוט ובנותיו עברו את עיר צוהר, שנשארה שלמה. לבנות לוט זה לא נראה חשוב, כאנשי סדום, הם, ורק הם היו האנושות בעיניהן. הבנות החליטו להקים סדום חדשה, אנסו לפי תור את אביהן השכור, זו הייתה פעולה מקובלת בסדום. הן הרו לאביהן, ילדו שני בנים, אביהם עמים חטאים. ומה עשה לוט? שתק כהרגלו.

 זו הייתה תוצאת הצלת לוט. היו לו כוונות טובות, לאברהם. לוט הוא איש טוב, הוא לא איש ריבים,לא מתערב, לא עשה רע לאף אחד. דם אחד זורם בעורקיהם. אברהם לא יכל לתת לו, ללוט למות, אבל לטעון לבורא עצמו, שלוט הוא צדיק? בלהטו לנצח הוא לא הבחין בשקרו, אבל אחר כך? כאשר הבין כבר מה עשה, גם אז, כמו לוט, הוא שתק, לא בקש מחילה.

 במקום זה אברהם, שבז לעצמו, עטף בושתו בשכבות רבות, טמן אותה עמוק בתוך לבו ושכח כאילו. בושה, שצריך היה להוציא אותה, הוכנסה לתוכו, הפכה לפצע, המטפטפת מוגלה, הרעילה אותו, שבשה שיפוטו. יוהרתו וגאוותו עשו אותו אדם אחר.

 הינה, הוא התפלש עירום ועלוב. הוא הרים את עיניו אל על ונשבע לעשות כדברי אלוהים ובקש רחמים. על שרה, אשתו, הוא דאג. גם היא טעתה, אבל האחריות כולה שלו, הוא הגבר, הוא המנהיג.

 אישה, אפילו שרה, לא יכולה לראות מעבר לאופק. היא גם לא טענה לכתר. אבל היא משלמת, היא ויצחק…

 צריך לזוז, רק ששרה לא תתעורר. הוא קם בכבדות, העיר את יצחק והמשרת, הם לקחו עצים ואש ובשקט יצאו לדרך.

 לפעמים הבזיקה בו תקווה, אברהם לא הרשה לעצמו להתעכב בה, הלך צעד, צעד. יצחק שאל, "איפה הקורבן" ולא קבל תשובה. הוא השתתק, האט זמן מה, אחר כך האיץ צעדיו, הדביק את אביו. הוא לא התנגד, כאשר אביו קשר אותו ושם  על העצים.

 אברהם הסתכל סביבו נואש, שום אות. זעם ותסקול אחזו בו. הוא הרים את הסכין, ושמע קול, אשר אסר עליו לגעת בנער, וראה אייל בתוך השיחים. אברהם התמוטט. איך התיר את יצחק מהחבל, איך הם תפסו אייל, הקריבו קורבן, הוא לא זוכר. מדורה בוערת, אש מתעמרת ישר אל השמיים. הקורבן התקבל.

 שרה, אימה! באחד קפצו על רגליים ורצו, רגליו כמעט שלא נגעו באדמה אברהם טס לאהובתו, לנערתו. הוא קבל מחילה מהאל! יצחק חי, אברהם מביא אותו אל אימו, אל שרה. הוא ישלים עם שרה, היא אוהבת אותו, יודע, הוא שוב יארגן את משפחתו, יגרום לשרה שוב לבטוח בו. עוד נכונו להם ימים טובים! ואולי בן נוסף יהיה לו, חכם, יפה וחסון, דומה לאמו, שרה.

 הם התקרבו למחנה. אף אחד לא בא לקראתם. הוא התפרץ לאוהל והנה היא, אשתו מתה. שרה מתה. לבה לא עמד לה. לבה אמר רעות על יצחק והיא איננה, נכנעה, כמה אדם מסוגל לסבול? יצחק נלקח ממנה, גם היא הלכה.

 יצחק מתייפח ליד גופת אימו. מכול האוהלים נשמעו זעקות ובכי. אנשים מבכים את שרה. רק הוא לא יכול. עליו לדאוג לקבורה לשרה שלו. הוא הסתכל עליה, זו לא היא, לא שרה. לא היו לה פנים כאלו, בלי הבעה, לא היה לה עור דביק כזה. איפה את, אהבתי היחידה?

הוא יצא את האוהל, עליו לפנות לעפרון החתי ולקנות ממנו אדמה, לקבור בה את אשתו, שרה. עפרון קיבל אותו לפי כללי טקס מלא על אברהם אסור היה להראות מצוקה, אנשים חדי-ראיה בולשים אחריו אחרי סמני חולשה, מחכים לטרף. רק תרגול רב שנים אפשר לו, לאברהם לעבור עינוי זה. נסתם הגולל.

הכול תם. היא נטמנה שם, עמוק במערה והוא יושב באוהלו. הזמן עצר. החיים עצרו. אין עשייה, אין תקווה, אין, אין…

שלושה אנשים באו לארץ, לכבוש, ליישב, לשלוט בה. לוט, לא רוצה לחשוב עליו, איש זר, חלול.
שרה, הוא לא פגש אישה דומה לה. האם יש יופי כזה בעולם, חוכמה, טוב לב?מה זה חיים בלעדיה?

הוא זוכר אותה נערה, ביישנית, רזה, בצלן של בנות אחרות. היא לא נחשבה יפה, אבל הוא אהב לדבר איתה, על זרותו למשפחה, על בדידותו והרגיש הבנה מצידה. פעם, כשהיא הקשיבה לו בצמאה, עיניה בניגוד להרגלה היו פתוחות לרווחה, עיניים אפורות עמוקות, הן שאבו אותו בתוכן והוא מבין, שרק אותה רוצה. את הילדה הזו, כפופת הכתפיים, המצמצמת את עצמה, היא בעיניו יפה בנשים. והנה שרה שלו אבדה לו.
מאז שהוא בא לארץ חייו התגלגלו משמחה לאסון, מתקווה לייאוש.

כמו אדם הראשון הוא נזרק מגן עדן. אלוהים יצר בשביל אדם בית ספר מפואר, גן עדן, נתן לו בת לוויה, חוה, הכול, כדי שהם יוכלו ללמוד רזי החיים, חוקי הטבע, שברא האל למענו, לאדם. ללמוד לפי רצונם וסקרנותם. לזמן לא היה שום חשיבות, מה הוא זמן לאלוהם?

 מושג הזוי "עכשיו" פיתה אותם, זכות ואפשרות בחירה ניתנו לאדם וחוה, והם בחרו ב"עכשיו", דלגו על הלמוד, התבגרו גופנית, בלי בגרות נפשית. הזמן הפך להיות גורם חשוב ביותר בחיים, ודרכיהם של בני האדם ואלוהיהם נפרדו. וגן עדן? הוא הפך מיותר, הצטמק, ונעלם, נשאר רק בחלומות.

האם השם העניש את אדם או שלא הייתה ברירה ואדם לא יכל שוב להיות ילד, ועליו ללכת בדרך ייסורים כתוצאה של בחירתו שלו? אברהם לא יודע. הוא לא יודע כלום על עצמו, על העולם. שרה הלכה, ויחד איתה נעלם גן העדן שלו.

אברהם הרים את ראשו, הסתכל על יצחק. נער מסכן, אומלל. אין בו שמץ מיופייה של שרה, ולא כישרון למשוך לבבות, כמו אביו. הוא לא איש שיחה, מסורבל בתנועותיו, מתקשה בדיבור, מה יהיה עליו, איך ישרוד באכזריות שסביבו? רחמיי אביו נכמרו על יצחק. מעט מדי הוא אהב את יצחק. לבן יפה, חזק וחכם פילל. רק כבן שרה אהב.

יצחק הרים עיניו, אדומות, נפוחות. לא הייתה בתוכם שום אהבה לאביו, אלה האשמה במות אימו. מוות אותה אישה, שכול כך אהבו שניהם רק הפריד בין בנו לאב.

 החיים של יצחק לא היו שמחים, הוא כמעט שלא חייך, עליו צחקו, רק אצל אימו מצא נחמה. היא הייתה לו אם ואב ביחד. והינה הוא יתום, אבוד, עצב עמוק ניבט מעיניו, עצב, שלעולם לא ימחק.

 אברהם הסתכל בתוך עיני בנו, וראה אותן חכמות, מלאות הבנה ותסכול. פתאום פלח מוחו הבנה, שלפניו מנהיג חדש, מנהיג נבחר. יש לו, ליצחק כול התכונות, שנדרשו לשלב הבא.

הוא בן המקום, נטוע בתוך האדמה הזו. שום כוח לא יוציא אותו מארצו. הוא גם עקשן, בכבדות הולך על הארץ. הוא לא פייטן, לא שר לה שירים, לא מתפעל מיופייה. יצחק נושם יחד עם האדמה, כול עשב, כול עץ, חופן גרגרי חול מדברים אליו, מספרים על בריאותם.

הוא איש עמל, סבלן, מסוגל לעמוד בלעג מצד אחרים. איך הוא, אברהם לא הבין את זה קודם? עליו להכין את יצחק להיות השליט על הרכוש, שעתיד לרשת. על אברהם להעביר ליצחק השרביט וללמד אותו לשרוד. על אברהם למצוא ליצחק אישה, שתהיה לו לעזר.

האם היה על שרה למות, כדי שהוא, אברהם יבין מה נדרש ממנו? הוא רדף אחרי חלום ריק על יורש יפה וזריז ונמרץ. כמו ישמעאל, נוח כמו לוט והזניח את בנו, יחידו שלו.

 ומה יהי עליו, על אברהם? זה לא חשוב, העתיד לא בידיו. הוא ימשיך לנוע בשבילי החיים. יהיו לו נשים, אולי ילדים, הוא גבר. אשתו לא תהיה לו. רק לשרה הוא יכל לספר על מחשבות, חששות. רק היא הייתה לו עזר כנגדו, עכשיו הוא בודד. הדבר ברור לו. אף אישה לא תתקרב לבנו, לירושתו של יצחק, בן שרה.

ומה יהיה אחר כך, אחרי יצחק? מה יגידו עליו, על אברהם? האלוהים הרחמן, הנורא והאיום עשה איתו ברית, שלא תופר. בעיניי רוחו ראה אברהם, אב האומה, קבוצת אנשים, מפלסת דרך. הם עוברים עמים. עוינים או מנומסים, שבאדיבות מחכים לטרף.

גם בתוך ההולכים אין הסכמה, הם רבים בקולי קולות. לעתים קבוצה גדולה נפרדת. הם מקוללים, פוגעים בעם שלהם ונשארים אחורה, נפוצים לכול עבר, כעלי שלכת.

 ועם ממשיך הלאה,דור נופל ודור קם. אי שם נמצאת הדרך, שאדם הראשון זנח. קשי העורף האלה מחפשים אותה ואלוהים איתם. העקשנים האלה בתדירות מפרים דברי השם ומשלמים בדמם, בייסורים.ואז הם מבקשים עזרתו של אלוהים ומקבלים אותה. אבל החלטה בידיהם, כי הוענק להם רשות וחובה של בחירה החופשית. כך צולע עם הנבחר מכישלון לניצחון ושוב לנפילה מבעד לזמן, כי לאלוהינו אין שום חשיבות לזמן העובר.
שלושה אנשים יצאו לדרך…

 

 , 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים