נוסעים לריגה

בעלי החליט לעשות הפסקה בתיקון מתמיד של גרוטאה שלו [מוסקביץ' 401], ולהתקדם בחיים, לכתוב דוקטורט. תואר שלישי עשו בדרך כלל עובדי מחקר במכונות מחקר, או במכונת להשכלה. אחרי מאמצים רבים, הוא מצא מקום כזה. הוא התאים להם בול בכול הבחינות והם רצו אותו, אבל היה לו חיסרון , יהודי הוא.די הרבה זמן הם נסו אצל ממונים לקבל אישור בשבילו. בעלי הבין, שלא הולך, והציע לנסות את מזל לחברו בעבודה. במכון תפסו את איגור בשתי ידיים.לא יהודי, גבר, הכול טוב ויפה, הייתה רק נקודת טורפה אחת, איגור היה בלי השכלת אקדמית. במכון ביקשו ממנו להבא רק תעודת בגרות, על כול השער הם ידאגו. הוא אמר לבעלי, שהכול עבוד, למתמטיקה לא יגע. בעלי ניגש למבחן במקומו, והכול עבר בשלום. איגור למד ולימד, את אחת הסטודנטיות בחר לאשתו. הם קיבלו חדר בדירה משותפת. בכניסתם לדירה, כול המריבות בה פסקו. דירה התאחדה סביבו. אנשים, בעקר נשים דנו בו מבוקר עד ערב, ולימדו את אשתו, לובה, איך לנהוג בו. לובה שרדה לא רק את השכנים, גם את איגור עצמו.

אדם תוסס, איגור, תערובת הרבה דמים, גרוזיני, רוסי, יהודי, ואוד, הוא לא נח. לימודים, אחרי עבודה לתואר שני, אחר כך לימודי תואר שלישי, דוקטורט. לא הכניעו אותו, נפשו דורשה קונצים. הוא הירצע בערי ספר די הרבה. פעם לובה מקבלת מברק: "על סגרי דלת חיצונית, אני בא הלילה." זו הייתה תקופה, כאשר רוצח סידרתי הסתובב בעיר. לובה ושכנים ישבו הלילה ליד הדלת, חמושים בסכני מטבח,שרפרפים… הוא לא בא.

פעם אחרת שכנים קורעים לה לטלפון,קול רחוק של איגור שועל מה שלומה, ואחרי כמה דקות הוא מופיע. לובה הלבינה.

לא בקרירה, וגם לא באשתו, נפשו חשקה במכונית, [בזה שני הגברים שלנו התאחדו], ואיגור קנה מכונית, הדומה למכוניתו של בעלי, שתי גרוטאות, אבל אסור היה לידו לקרא לה בשם האמתי, כאיגור קרא לה סנונית.סנונית לא עפה, בכושי זזה, נשברו בה חלקים, אבל איגור לא יכול לקרא עיניו מיופייה המדהים.

גברים החליטו לפנק את עצמם ולנסוע לריגה. אנו, הנשים הסכמנו לכול, רק לנסוע.

אבל קודם היה עליהם לשכנע את הסנונית לזוז קבוע. גברים מצאו איש, שהיה מסוגל לתקן כול חלק שבור, וגם להקים אותו מחדש בכוחות עצמו. יותר משבועיים לא היה בעלי בבית,ועז התבשרנו, שמכונית תוקנה.אישרו לי חופשה, נפרדתי מעמיתיי וחייתי מוכנה לזוז. אבל מכונית סירבה. למחרת הלכתי לעבודה. היה שמח. כך היה מספר פעמים. הסידור היה כזה: התבשרנו, שמכונית כמעת הושלמה, נוסעים מוקדם בערב. אני שוב כפרדת מעמיתים הצוהלים וממהרת הביתה לסידורים אחרונים. בא סבתא לשמור על ילדה, בא לובה, ארוזה לדרך. מחכים ועוד מחכים. טלפון אין בבית. כבר מאוחר, ועז הגיע בעלי, עייף, מלוחלח, כאוס ומכתר. לובה ואני בשקט נותנים לו אוכל, פורקים כבודה ועושים מכנה על הרצפה. למחרת יום חדש.

גם הפעם היה דומה, אלה שגברים נכנסו עמוק בתוך הלילה, נמרצים, גאים. –לדרך!- רוצות לישון, כמעת בוקר- מיד נוסעים-. ונסענו. עברנו את מוסקבה, חשוכה ורקה לא ראיתי אותה כזו רצינית ושקטה.

איגור החליט להרוויח קצת. הוא קנה שתי מכונות סריגה, כדי למכור אותם בריגה. הם היו קשורים לגג. רק עזבנו את מוסקבה, שמענו כול חבטות. כאשר עצרנו, ראינו, שאין אותם. חזרנו ברגל לחפשם.מצאנו כ2 קילומטר מהמכונית. ממשיחים, ועז גברים התחילו לכתר, הם עבדו קשה למענינו, עייפים עד מוות, אין לנו חמלה, הם הולכים לשון. ירדנו מהכביש, עשינו מיטה מהמושבים, נכנסנו כולנו. גשם בחוץ. סוגרים חלון, אין במה לנשום, פותחים חלון, גשם נכנס. היינו שם כמו סרדינים. רק בבוקר הרגשתי הכלה. התברר, שאיגור נפל על אדמה, וממשיך לישון.

מכונית התקלקלה לאורך כול הדרך עד כניסה למדינות בלטיות. גשם כמעת לא פסק. גברים עסקו בבילוי הכי נעים עבורם, התפלשו מתחת המכונית ותיקנו,תיקנו… אף אחד לא הטריד אותם. הם החליטו, שדלק אשם. הם עצרו משאית הדלק, וקנינו דלק בחצי מחיר. הביעו דז'ריקן אחד, שפכו דלק מהמכונית, מילאו מחדש, והלכו להבאי חצי השנייה. הנהג ,כמובן, עזב.כך עברו ימים. אני זוכרת, לובה ואני יושבות על גזע עץ , לבושות במין דובונים, ומשחקות קלפים. יורד גשם שקט, ויער שקט. אין ציוצים, ציפורים עזבו דרומה, ואלה, שנשארו,מתגודדים ליד מושבים,כשם יש אוכל. שומעים כול ניתוק עולה מהעץ. ואני מבקשת לעצמי רק להיות כן, ביער הזה, לשאוף לתוכי את אוויר הזה,להקשיב לשקט ולגשם, לא לגרוע עיניים ממרבד העלים בשלל צבעים,שהשתרעה תחת רגליי. תחושה זו ליווה אותי בטיול הזה, היא איתי גם עכשיו, בזקנה, החסרת אונם שלי.

גברים מצאו את גורם לתקלה, עקשנות משתלמת, תיקנו את סנונית והגענו לריגה. את העיר בפעם הזה זוכרת מעורפל. איגור היה עסוק בלמכור את מכונות תפירה שלו, בלי הצלחה. זמן אזל, והיה עלינו לחזור. בריגה לא עשינו קניות, שרצינו לובה ואני. גברים התנגדו. בגבול של ארצות הבלטיות עצרנו ליד מין סופר האחרון. הלכנו לקנות מזון לדרך. ברוסיה לא היו דברים באיכות כזה. התנפלנו על קניות. גרביים, מגבות, שמחות,כלי בית, דברים פשוטים.עצרנו, ככסף נגמר, וחזרנו. נשארו כמה רובלים.איזה קיתונים ניתזו על ראשינו. בלי כסף ודרך ארוכה. שתקנו, הם צודקים, אבל מה לנו ולצדק. הסתכלנו אחת על שנייה, מרוצות מקניות. מכונית הייתה לצידינו. לא התקלקלה. גם גברים אהבו את האוכל הטעים.

בדרך פגשנו כפרייות, שביקשו וקיבלו טרמפ. הם זרקו לעברינו מבטים זועמים, למרות האכל, שהגשנו. אולי סיבה הייתה במראה היהודי שלי, ואולי, שנאה למוסקבה. בילדותי,בכפרים, שהייתי, בנו חצרות כך, שבית שימוש עמד בקצה,בכיוון מוסקבה, ואנשים אמרו בתסכול זועם ובזלזול, שמוסקבה נמצאת אצלם באחוריים. בשבילם היא הייתה סמל של גזילות.

 

פורסם בקטגוריה זיכרונות | להגיב

פרזיטים

 

האם חרדים פרזיטים? מחשבה זו מכליה אותי, זה חילול הקודש, בעיניי. יהודי,שטוען כך, הזמין צרות,לדעתי, על ראשו, על משפחתו. איך הוא לא מפחד? או, שהוא בתהליך עזיבת היהדות, כמו הרבה, הרבה אחרים , שעברו את הדרך הזו במשך היסטוריה הארוכה שלנו? זה סיפור  מרתק, אבל לא עליו התייסרתי.

השאלה, היא, למה לא מתגייסים?.

לפני שנים הייתי בבית חולים, והיו לי שיחות ארוכות עם אישה חרדית. בני היה בצבא, והייתי מתה מחרדה. בנה למד בישיבה, והיא אהבה לספר עליו, כמה הוא חכם, כמה אוהב תורה, ולומד יום ולילה.יום הוא לא יכול להיות בלי תורה, היא החיים שלו.

ומה עם בני? החיים שלו פחות יקרים? למה בנה לא יכול לשרת, גם במקצת. שאלתי אותה, והיא ענתה לי, שאין לה מילים לענות לי, אבל מעומק ליבה, היא מרגישה, שדרך בנה צודקת. ואני הייתי בטוחה , שיסף לפיד ז"ל, הוא הצודק. הוא דיבר בשמי, מלבי. אחרי כמה זמן, במקרה, שמעתי, שבנו של לפיד שירת בקיריה, קרוב לבית.

אני מבינה, שהוא בן יחיד, ואבה דואג לביטחונו בנו, ואולי מר לפיד דיבר באופן כללי על כול הבנים, אבל הוא זעק ,שבנו, שלו נמצא בסכנה, ומכה את עצמו בחזה. השקר הזה הרתיע את דמי. הייתי בשקר הקומוניסטי כול החיים, וסופו של שקר להתפוצץ גם אחרי 70 שנה. נזכרתי בכנות של אישה החרדית, אבל נשארתי בלי מענה.

הייתי חייבת את תשובה לעצמי. גם עם היא לא תהיה שלמה, אני רוצה תשובה,שתספק אותי ברמה של אם. ארצית אני, בזבל, באדמה מחפשת את תשובותיי.

נברתי במאמרים, הקשבתי לערימת הסברים מלומדים, והתחיל לבצבץ לי משהו. בתוך מלל הזה בלט דבר אחד: כאשר אנשי הדת בעיקר מ "ש"ס" ניסו להסביר את הכשר בין דעת וצבא, ואיזה דרישות הלכתיות יש להכניס לתוך הצבא, כדי לגייס בחורים חרדים [אנשי דת האלה עברו בעצמם צבא, הם יודעים יכולות ומוגבלות של צבא, והם מנסים להשמיע דברים ברורים], כול הפרשנים,שמאלנים וימנים כאחד קוטעים אותם ומדקלמים סיסמאות על שיווין החובות, ועל סירוב להתגייס.כול זה מהסיבה כבדת משקל, לדעתי,והיא, פחד מעבדן שליטה, הם פוחדים,  שהסברים דתיים יתקבלו על ידי עם. הם לא מעיזים להתמודד עם שעלות גורליות.

שעלה אחרת היא, העם לחרדים יש זכות לדרוש סידור שלהם בתוך צבא?

חילונים בטוחים, שאין. הם רוצים בחורי ישיבות תחת שליטה מלאה שלהם. הם מוכנים לתת את חלקי של חוקי הדת לפי רצונם, בלי לערב רבני חרדים. על זה ניטשת מלחמה, לא על גיוס עצמו.

ציבור החרדי הולך וגודל. לא רק ילודה היא סיבה למספרם הגודל. לדעתי אנחנו בעיצומה של מלחמה בניינו, בין ציוויליזציות חילונית- יוונית ויהודית, וזה בנוסף למוסלמים.

התמודדות של יהדות עם התרבויות אחרות החלה מבראשית. שרדנו.

נחזור לעבר, שפרשנים שלנו כול כך לא אוהבים, אבל עם עתיק אנו, וסיבות תמונות בעבר.

מדינות נוצריות מחקו תרבויות, שחיו לפני. הם הצליחו, ובזמן ביניים רק נוצרות שלטה. אבל יהודים נשארו. למה? כי מדינאים יחד עם רבנים הכריחו את מדינות נוצריות לקבל יהודים כקהילה.

נוצרים האדוקים האלה שנאו אותנו מקרב לב, אבל היו זקוקים ורוצים לאכול, ולאכול טוב. לכן היה צורך לקבל מספר יהודים.

ליהודים היה צורך לקבל מקום הצלה. רבנים, למרות סכנה, התמקחו על כול פרט קטן בהסכם עם נוצרים. הם דרשו וקיבלו מקום מבודד, בר הגנה, רשות להיות חיי יהדות במקום הזה, בגתו, זכות שיפוט ואפילו צבעת הקטנה של יהודים להגנה עצמית. עם חירוק שיניים הסכימה כנסיה לתנאים האלה, תוך הפתחה עצמית להפר אותם,כאשר לא יהי צורך ביהודים האלה. וכך עשו, ויהודים הנותרים שוב חיפשו מקלט.

בימי השכלה לשלטונות הייתה אותה מטרה,להיפטר מיהודים, אבל בדרך אחרת-לתת זכויות. יהודים שיתפו פעולה, רבים התנצרו, אבל הצליחו יותר מידי. עם הנתעב הזה היה בין הראשונים.

ניצתה שנאת יהודים הישנה, ושואה הייתה פסגתה.

הסגנו מדינה. סביבנו משתוללת אותה אנטישמיות. ומה בפנים?

כאשר אדם מהישוב מסתכל סביבו, הוא רואה בחוץ משתוללים להם אין ספור דתות,כמו פמיניזם,הומויזם, אהבת אחר,שיווין ורבות אחרות. יש זכות לזרים, לילדים, לחיות, רק למשפחה,להורים אין זכות לשלות בילדים שלהם. את גבר, עמוד התוך הפכו למפלצת.

לאן לברוח מעלימות וסמים? ליהדות. ואנשים שולחים את ילדים לבית ספר דתי, זה יותר יקר,אבל הרחק מהשתוללויות האלה, יותר בטוח.

השאלה כבדת משקל, העם יהדות יכולה להיות טובה יותר במלחמה, השכלה, קידמה מי מודל החילוני לדעתי, כן. לפי שיערי ההיסטוריה. מושה רבנו, נביאים העצימו את רוח הקרב של אבותינו, גם בשעות של פירוק האומה, ירושלים עמדה שלוש שנים נגד צבא העולם, צבא רומיים.ב"עופרת יצוקה" לחמו רבני ישיבות הסדר כלוחמים ונתנו מענה לשאלות מוסר. מסתירים מאיתנו פעולות שלהם[כמה זה דומה לשיטות ברית המועצות].

יהודים בכול הזמנים ידעו לעכל ניסיון של אחרים והוסיפו מעצמם.

נער ישיבה, לא עילוי בלמודי קודש, נער רגיל, מסוגל לתפוס רזי מתמטיקה, פיזיקה תוך כמה שנים ספורות הודות לשיטת לימוד בישיבה. העם זה לא הוכחה ליתרון שיטה דתית?

אני כבוגרת תרבות יוונית, חילונית מפחדת משליטה דתית. איזה שבר ענק נצטרך לעבור, אבל עם חפצי חיים אנו,אין, לדעתי, ברירה.

ואנו, חפצי חיים אנחנו.

 

פורסם בקטגוריה כללי | 2 תגובות

חופשה

אמית של בעלי קנה לו מכונית חדשה. זה היה נדיר בתקופה זו, אבל כבר לא נחשב בגדר נס. נהג צעיר היה, לנסוע בדרכי ברית המועצות היה שווה להתאבדות. לכן הוא ביקש את בעלי, נהג מנוסה, להתחבר עליהם לחופשה. למשפחה הזו הייתה מכונית וחובות,לא היה כסף. גם אנו לא היינו כבדים בכסף אף פעם.

הזוג הציע להתקיים על הטבע. לאסוף גידולי שדות ועצים, הרי כול, מה שיש בארץ שייך לעם. ומי העם הזה, עם לא אנו? על רעיון הזה, שיויוני וצודק התחברתי לזוג נחמד. את ההתנגדות חלשה של בעלי שברנו בכלות, ויצאנו לדרך.

כדי להקל על איסוף מזון, נסענו בדרכים צדדיים. "עצור", צעקנו, וזינקנו לאסוף כרוב, גזר, שנפלו ממשאית עמוסה. פשטנו על שדות תפוחי אדמה. לא בכדי הכריחה אותנו המדינה לעבוד מילדות בשדות האלה. רכשנו נאמנות לשלוף צמח שלם ללא כלים, ובזריזות לשחרר את ירק מקצה שורשים. ברחנו לפני, שיתפסו אותנו. בפרדסים בחרנו תפוחי עץ משובחים. שומרים ירו עלינו במלח ופספסו. ביקרנו גם בשדות חמניות. דרך הייתה עמוסה פעילות. עצרנו בכפרים נידחים וקנינו אוכל בזול.

דרכים היו איומים. משאיות כבדות חפרו תעלות, לפעמים נסענו על צד אחד של מכונית.כבישים היו צרות נורא,בקושי היה מקום לשתי מכוניות חולפות. אני זוכרת, שפתאום הופיעה לקראתנו משאית דוהרת. התרוממנו לקראת המוות, הכול בשתיקה. הנהגים הצליחו, ובצפירה,קפואת דם, נפרדנו. לאורף כול הדרך היו שרידי רכבים.

שלטונות עשו תיקונים. פיזרו אבנים די גדולים על הכביש הפגום, ואחר כך שפכו מין זפת,שנמס תחת השמש. אחרי התיקון הזה פתחו את תנועה וההידוק של הכביש נעשה על ידי צמיגים של רכבים נוסעים . אבנים עפו לכול עבר,וכשניגמרו התיקונים, צמיגי משאיות חפרו תעלות…

בין ים האזוב וים השחור יש דרך צרה מאוד, ומשני צדדיה נשמו להם שני ימים. בדרך הזו החלטנו להיכנס לחצי- האי קרים. היה חושך, נוסעים בדרך צרה. אין אורות, אין ירח. ואז שומעים משני הצדדים שקשוק של מים. "הסתובב" צועקים אנו לנהג. בעלי יצא למדוד אורך הכביש. הוא קבע, שאי יפשר לפנות אחורה בתנאים האלה. לא ולא ,אנו רוצים לראות את זה באור היום. אנו, הנשים עמדנו בצד, וגברים עשו עבודת פרסה עם רכב.,

לילה עברנו בצד הדרך יחד עם ריחות ריקבון. בבוקר מצאנו את עצמינו בתוך בוץ המסריח,ויצאנו. עברנו את הדרך הזו. צרה,צרה היא. היא הייתה למעלה, ותחתיה משני צדדיה נצנצו וצחקו מי שני הימים. עברנו בין שני הימים.צבעים שלהם היו שונים, התגלמות היופי.

קרים פגש אותנו יבש וצחיח. פשטנו בכרם הראשון, שהיה בדרך. ענבים היו קטנים, אבל ענבים. ואז הפתיעה אותנו משגיחה.היא צעקה עלינו,הבטיחה הרבה שנים כלא, לקחה את הסלים, הציעה לנו להתבייש והלכה. שאני אתבייש? בזעקות שבר התגלגלתי באדמה, וצעקתי, שרוצה אני, שרוצה אני ענבים האלה.

חבורה החליטה לנחם אותי ולפרוץ לגפן אחר. ראינו פרדסים מטופחים מאוד, ונכנסנו.איזה ענבים! כמה אשכוליות, ומכונית הייתה מלאה. גם תאנים נהדרים לא שכחנו והסתלקנו במהירות.

ענבים כאלה לא פגשתי עוד. בצבע ירוק בהיר, כליפה דקה,שקופה.רואים את הגרעינים,וסביבם צבע צהבהב.וטעמם-אין מילים. לא מוכרים אותם, הם נשלחים למשרתי העם חשובים.

כך עמוסי כול טוב הגענו לים. בזמנים ההם ידענו לעשות דברים: סוגים רבים של מדורות לפי סוג הבישול, לשמור טריות של פרות וירקות.. הענבים הספיקו לשבוע.ואז נדרשו מתנדבים לבציר הענבים. התנדבנו.כול איש חייב לעבד שורת הגפן.התקבצנו כולנו בתוך שורה אחת,סיימנו מהר. יצאנו בשרשרת, מחוברים על ידי סלים, עמוסי ענבים. חלפנו על פני משגיחים משתאים, ולאט, בכבוד עצמי גדול נכנסנו לאוטובוס. הענבים לא היו טעימים, זרקנו חלק גדול.

היינו חיי ים. נכנסנו לים לפני זריחה, ויצאנו עמוק בתוך הלילה. גם הכנת לבישול עשינו, ישובות במים. אכלנו הרבה דגים,  קנינו אותם טריים מדייגים. בלילות ישנתי שינה ערבה, לא הרגשתי שום אי נחות באוהל. הייתי מכוסה בכרום של מלח, שערות, כמו ברזל. רק זה היה מטריד.

בתוך ההרים היו מעינות מים רכים. בעלי ואני טיפסנו לשם.

היו די הרבה אנשים ליד המעיין. נתנו לנו סבון,הציעו תה. אחרי הרחצה הרגשנו קלילות, והלכנו לטיפוס נוסף.הגענו לפסגה הקרחת, ים, יער השתרעו תחתינו, וים המשנה אתצבעו כול הזמן.

ירידה מההר נראתה לי יותר תלולה. החזקתי בכול, כדי לייצב את עצמי, ועז אבן התפוררה לי בידיים. לא אבןהייתה, אלה פטריה גדולה. הן היו רבות  סביבנו. התנפלנו על שולל, מלינו בפטריות את בגדינו, נשארנו בבגדי ים. בקושי ניתקנו מהם,וירדנו עוד. כבר היה ערב, נכנסנו לפרדסים,שהשתרעו על שיפולי ההר. בלי רצון נגסתי בתפוח. מיץ פרץ ממנו. איזה טעם!  אנו אוכלים ,וממלאים כל מקום פנוי בכבודה, ושומר מקלל אותנו ויורה לכול עבר. גלשנו למטה. היה כבר חושך. חזרתי למחנה ברגליים רועדות… איזה חפלה עשינו! פיטריות מטוגנות עם בצל ותפוחי אדמה, מלווים ביין, אין עליהם!

בין כול עיסוקינו חרשנו את הקרים, נכנסנו לשרידי ארמונות מבצרים, מסגדים. מי לא היה כן?רוח לחשה לי סיפורי לחימה של חונים, יוונים, טטארים, יריבות דמים בין סחרי גנוייה וונציה, סיפורי אהבה ובגידה. רק סיפורים על כוזרים לא היו. ואולי היו, ולא הקשבתי להם. שריד מהם לא נשאר שם. הם שלטו כאן, נולדו ומתו ונמחקו . לא יודעתי עליהם אז…

חזרנו בדרך אחרת. נכנסנו לעיר קישינב, בירת מולדובה, עיר היין.אני זוכרת בתים חד קומתיים, מופרדים מהכביש על ידי גדר עץ. ובאורך כול הגדרות שכבו גברים . היה סתיו, בכול בית יצרו יין צעיר, ואנשים שתו, שתו. אחר כך פשוט הלכו לשון במקום הכי נוח, ליד גדרות.

נכנסנו למרתף, ביקשנו יין. לשולחן הביאו קומקום תה,מלא ליין, יין צעיר היה בצבע אפל, טעים מאוד.

רצינו לקנות יין, וביקשנו ללון.בעלת הבית, שעליו נכנסנו, אמרה, שהיא הכינה רק 400 ליתר לעצמה, וזה לא מספיק לה.

למחרת יצאנו לדרך לקרת הסתיו מתקרר והולך.

 

פורסם בקטגוריה זיכרונות | להגיב

סוניה

 

סוניה, סוניה פרס. אני כותבת לך את מכתבי, בלי להכיר אותך. על משפחתך, ילדותך, חיי משפחה שלך, לא יודעת. אבל לא לכתוב , לא יכולה. מעז כתבת טלוויזיה על פעילות נשות מחתרת בזמן מלחמת עולם השנייה, אני לא יכולה להוציא אותך מראשי. רק מספר מילים אמרה עליך אישה, חברת מחתרת של אצל, אבל המילים האלה אמרו רבות עליה ועליך. דם רע עבר בין הגנה ואצל, אבל את נשערה נקייה מהדם השחור.

 היא, האישה, צריכה הייתה לבצעה פעולה, שסיכנה את חייה בעזרתך, כך שלא תדעי את מהותה. לא היה לה ספק, שתעזרי, תמיד באת לסייע, גם היא, עצמה, תעשה הנדרש. הדבר, המייסר אותה, היה, איך לשקר את סוניה, איך לעמיד אותה במצב הזה? הרי זו סוניה, סוניה, שתמיד נחמה ועזרה. סוניה עם תלתליה ושימחת חיים שלה. השם אישיותה, נאמנות.

גם אחרי,שקמה מדינה ,את במרכז העשייה. את מכניסה את רוח חיים בכול דבר. הינה את בקבוצה, שמקימה את הכור בדימונה. אנשים מסביבך, סוניה,מאושרים יותר. אך אחד לא יכול לסרב לך. רק אחד, לדעתי, סירב לך, והוא אהבתך, בעלך.סוניה..

פורסם בקטגוריה זיכרונות | להגיב

שואבת מים

בבית הייתי כוח עזר, לא היו גברים. תלמידה גרועה הייתי, ולא היה חשוב לי. מה שפגע בי קשות, היה כשלון שלי עם בארות. בארות רבות פגשתי. בכול כפר, שהתגוררנו בו, היו כמה סוגים של בארות, בכולם נחלתי כישלון. זיכרון צורב נישאר לי מהם. הם היו בנויות מעץ או מאבן כך, שספת הבאר היה מעל האדמה. מעליו היה מתקן עם דלי, קשור לשרשרת. שרשרת סובבה סביב הציר עם ידית. מסובבים את ידית יחד עם ציר, ודלי יורד לתוך באר. כדי לעלות את הדלי, מסובבים הפוך. הציר בדרך כלל היה מברזל, והלבישו עליו בול עץ. היו בארות "עגור" עם עף למלא. זה היה בול עץ, או קורה חזקה. בצד אחד של הבול היה משקולת, ובקצה האחר היה תלוי דלי על שרשרת, או חבל חזק ובאמצה קורה הייתה נתונה בתוך משענת, שאפשרה לה לנדנד. מבנה כולו בנוי מעל באר. צריך למשוך את חבל, ולהוריד את הדלי בתוך באר ולהוציאה אותו עם המים. אחותי שולחת אותי להבאי מים. אני הולכת בכבדות, יודעת, מה מצפה לי. אני מקווה, שאין אנשים ליד הבאר, אבל יש ילדה קטנה ממני. אני עומדת בצד, נותנת לה זכות קדימה. היא ממלאת את הדלי שלה, עומדת אותי במבט מזלזל, שואבת לתוכה נוזלת, המתמדת שלה, מקנחת אפה בקצה שמלתה ומסתלקת. לבדי, אני מתחילה מלכת הצאת מים, ואז הופיעו שתי נערות. על כתף של כול אחת יש מתקן עץ. הוא עשוי מכורה עקומה, על קצותיה תלויים שתי דליים. הן מורידות את המתקן, שמות אותו על ספת הבאר, מזיזות אותי מדרכן. נערה מסובבת את הידית, דלי נוגעת למי באר. תנועה מהירה אחת, שלא הצלחתי לתפסה, ודלי קנוא בשקט יורד לתוך המים. נערה לא נותנת לו לטבוע עמוק, היא מסובבת את הידית, ודלי, מלא מים מופיע מעל הבאר. ילדה מעלה אותו לגובה מדויק, ובתנועה קלילה שמה את הדלי על שפת הבאר. רק כמה טיפות נשפכו. תנועה אחת של רגלה, והדלי שלה עומד מתחת לדלי של הבאר. היא ממלאת את דלי הראשון וחוזרת על הפעולה. כול התנועות המדויקות האלה היא עושה תוך פטפוט עם חברתה, כמאת לא מסתכלת על מעשיה של עצמה. הן תולות דליים על המתקן, מניחות אותו על כתפיהן, ויוצאות לדרך. הליכה יותר כבדה, חלקה, כאלו שטו על פני אדמה, מים לא נשפכים. לפעמים הן נעצרות, פונות אחת כלפי שנייה ודליי מים סובבות יחד בתנועת עיגול. זה נראה כריקוד, ואני מוקסמת. הן הלכו, תורי. אני מנסה לחקות אותן, מהר מורידה את הדלי. הוא בחוזקה נחבט על פני המים, וקופץ לו, כמו כדור. אני מכריחה אותו לשכב על הצד ומנסה לגרום לו לטבוע, אבל הדלי מסתובב על פני המים כמו ביצה מבושלת. מתחילה מחדש עם אותה תוצאה. עייפה ומתוסכלת, אני לא שולטת בתנועתי, מורידה ומעלה את דלי, מסובבת את החבל בכוח.דלי פוגע בדפנות הבאר. כך נמשך המשחק האומלל עד כלות כוחותיי, ואני מגלה, שהדלי עמוק בתוך המים. אני מוציאה את הדלי מהבאר. עכשיו הוא תלוי מעל אמצע הבאר.אני מחזיקה ביד אחת את הידית, וביד שנייה מושכת את הדלי. חשוב אורך של חבל. אף פעם לא עומדת אותו נכון, ומים נשפכים לי לריק. חוזרת הביתה, רטובה, עייפה וכעוסה. אחותי שואלת ,כמה שנים נדרשו לי להבא טיפות האלה. היא חוזרת על אמירה של אמה כלפי בנות עצלניות, שרק אחרי מוות כדי לשלוח אותי לרדוף, ומכוון שאין תועלת ממני בבית, היא שוב שולחת אותי להביא מים.

פורסם בקטגוריה זיכרונות | תגובה אחת

קליטה

 

 הגנו. סוף, סוף הגנו, פחדים ודאגות נשארו רק בחלומות. מכונית בלשים לא עומדת ליד ביתנו, לא יעצרו אותי ברחוב, לא יוציאו אותנו ממטוס, ולא הודיעו, שאשרת יציאה בוטלה. אני מתעוררת ומנערת מעצמי חלומות הרעים האלה, אנחנו כאן בישראל, במרכז קליטה. כמה היא יפה, המדינה שלי, יותר יפה מזו, שחלמתי עליה. ריח תפוזים נסע באוויר, הוא עוטף את כולנו ומשכר אותי. מטפלים בנו, נתנו לנו דירה, מלמדים שפה, מקבלים ארוחות, ילדים בגן וכיתות לימוד. בא אלינו יצחק, איש יקר ודובר רוסית, ומסביר את החיים כאן,חיים כול כך שונים, לא רגילים בעיניי. אנשים ברחוב מחייכים אלי בתגובה למבטי. במוסקבה אנשים עוברים במהירות, אין חיוכים, כולם ממהרים ו אלה, שהולכים לאט, עייפים. כאן בוודאי שמחים, לתוספת של יהודים. הם כולם יפים, תמירים, שחומים. אנשי מרכז קליטה שועלים,העם טוב לי, ואני בתגובה עונה בחיוך קורן, ומרגישה, שחיוך הזה שלי מחמיץ. אני רוצה לצעוק, שזה לא אני, שאני מאושרת, אבל מאוחר. הם פנו ממני מאוכזבים. איך להסביר, שהבטן שולטת בי, היא דורשת מזון שומני, מטוגן עמוק, גבינה שמנה, חמאה. אני מסבירה לה, לבטן, שהיא מקבלת הכול טרי, לא היו ביצים טריים כאלה, מיץ תפוזים, ובתגובה היא זועקת, שלא אכפת לה מטריות, בשומן חזיר היא חושקת. חומוס לא סובלת, מנגבים פיתה בבצק מדולדל ללא טעם, ומי שמתבל אותו בפלפל, חייב לרוץ למרחקים עם פה פתוח לרווחה. גבינה לבנה, אשל, טעמם חמוץ, חמוץ, אני שמה כמויות של סוכר תחת עיניים השתאות של עובדי מטבח, אבל טעם נישאר חמוץ, כמו החיוך שלי.בטן שלי מסרבת להירגע, היא דורשת בשר,והרבה, מטוגן בשמן, ולחם, המון לחם, ולטבול אותו בשמן הטיגון, וחסה, זה אוכל לבהמות. אחרי, שרכשתי כמה מילים בעברית, היגיעה זמן להכיר את יושבי הארץ. "ויצאה דינה..", לאן היא יוצאת? למכולת שכונתית, כמובן. שם, על המדפים מונחים מצרכים הלא מוכרים לי. אישה נחמדה לידי עורכת קניות. אני שואלת על מחיר ונענית, שהיא לא יודעת. עולי לגברת אין זמן לענות לי? התברר, שיש לה זמן פנוי. היא סיימה למלות סל הקניות שלה, ושואלת העם טובה הארץ בעיני. אני שואלת שוב אותה שאלה, והיא מסבירה לי, שאין לה מוסג, על מחיר המזון,שהיא קונה. אני מבולבלת. כאשר מקבלים משכורת מחזירם חובות, משלמים מסים ועורכים תקציב חודשי במה שנישאר. עם לא יודעם מחירים, לא ניתן לעשות תקציב.וכאן, אנשים לא טובעים בכסף. כול יום שלישי וחמישי הם שובתים וצועקים, שלא יכולים לגמור את החודש. עם מוזר. כאשר אני רק מזכירה עניין של כסף, הם זזים באי נחות, ומרמזים לי, שנושא לא יאה לשיחה, אבל ברדיו שומעים "כסף, כסף" בלי די. המגע הראשון שלי לא יצא יפה, ואני נסוגה לביצה המוכרת ומשועממת שלי, חברת עולים. מתלוננים שם על החוסר תרבות בישראל. אבל איך אפשר לדעת אם יש, או אין תרבות בלי עברית? -לא נדרשת שפה, ברור, שאין תרבות. אין לימודי מוזיקה, אין מוזיאונים.- וזה נכון. לא שומעים תרגילי מוזיקה, הבוקעים מחלונות. זה לא, שאנו חיים רק את מוזיקה. אני זוכרת, איך השכנים אהבו את ביתי, כאשר זו סירבה לתרגילים האלה, ולא היה לי כוח וזמן לשבת על ראשה. ובאשר למוזיאונם, הם צרכים להתאכסן במבנים מרשימים עם פסלים, ולא רואים אותם. אני לא חושבת, שהיו הולכים למוזיאון, רק בהתקף חריף של דיכאון,אבל סמל, זה, מה שחשוב. תלונה חריפה אחרת הייתה, שאין אוויר בישראל. רוב העולים היו מאודסה, עיר סוחרים וכנרים מפורסמים. הם רצו עסקים עצמיים, ולא את מס-הכנסה, שיתיישב להם על הוריד ויסגור אוויר לנשימה. לכן החליטו לרדת מין הארץ, דבר,שלא עניין אותי. חזרתי למקומיים. בעיה אחי קשה הייתה שפה וחיפוש עבודה. בתוך כך התחילה מלחמת ים כיפור. כול הזיכרונות מי המלחמה ההיא צפו בי.אנו, העולים, דהרנו למכולת, סידרנו לעצמנו תור וקנינו כמויות של מלך וגפרורים. שיצחקו עלינו, אנו למודי מלחמה, יודעים הרס ורעב, אפשר להכין אוכל גם מעשב,אבל בלי אש ומלך זה אבוד. באולפן לא השתנו חיים, עובדים השמיעו מלות הרגעה. רכשתי מכירים, הם התייחסו אלי יפה,אבל פטרונותם לא מוצאת חן בעיניי.כול כך רציתי להיות חלק מעם הזה, לא השכלתי להבין, כמה זרה אני להם. ניסיתי להתחבר, אבל איך, איך לספר על האב, שהסיע את בנו, החייל,ניפרד ממנו, והלך בלי לזרוק עוד מבט בבנו. ילד הסתכל באבא ארוכות, פנה לדרכו בהליכה אחרת, לא ילד, חייל הלך למלחמה. עז סיפרתי, שעבדתי על הכביש וחיילים הציעו להראות לי את תחתונים שלהם. לא הבנתי, מה לא בסדר בסיפור שלי. הרי ידעו, שאני מתנדבת באגודה למען חייל . מה, לכול הרוחות, אפשר לעשות על הכביש? רק לפתוח את השולחן עם שתייה ועוגות לחיילים, העוברים עם תותחים ישר לקרב..שוב כשלון בכשר עם אנשים. כאשר הם צוחקים לא ברור לי על מה, כאשר אני מתפקעת מצחוק, הם עומדים עם פרצופים מטופשים.יחד עם זה חובה להסתגל עלי, הרי הם בבית.בינתיים חיים נמשחו, התייחסו עלינו בסבלנות. פעם נסענו באוטובוס ובעלי קנה כרטיסים."שנתיים" עמר לנהג, נהג בלי עף מילה נתן לו שתי כרטיסים ועודף ואני הערצתי את גבר שלי, הכישרוני. אין ספור דברים הפרידו בין העולים מאנשי הארץ. אחרי זמן מה בעלי לקח אותי לתל-אביב.הוא הלך לסידורים ואני ישבתי על ספסל בשדרת רוטשילד. באו והלכו אנשים. רק גבר אחד פתך בשיחה איתי, ולא שעל לפי רשימה רגילה, כפי,שכולם שאלו, ואני הייתי מרוצה על כך. "את עובדת?" "כן, אבל היום אני בחופשה" עניתי לו בגאווה. שתקנו, ועז הוא הזמין אותי לקפה. הייתי המומה, מה פתאום , אני לא מכירה אותו, הוא לא שעל את שמי! עם מוזר. וגם עם שפה אני לא מצליחה, כמו חתולה אני רודפת אחוריה, נועצת ציפורניים לתוכה,והיא בורחת. אחרי שנים, בלימודי עברית. פרופסור הרצה לנו. הוא אמר "מהותו של אדם". שאלנו על מילה. "זה, משיש בבן אדם" "מה בדיוק יש, הכן יש?" בסוף הוא התרגז וסינן "מפגרים הרוסיים האלה". את זה הבינו, את "מהתו", לא. כמה מאמצים השקיעו בנו . אורה, המורה קפצה על כיסה,כדי להסביר פעולה "לקפוץ", לקחו אותנו לטיולים, להראות את הארץ. רצו לקרב אותנו, ואנו רצינו בזה נואשות, אבל לא שרנו אותם שירים, לא ישבנו על סירים בגן ילדים ביחד, גם בדיחות היו שונות. לכן הדרך הייתה מלאת בורות וארכה הרבה,הרבה זמן. לקחנו אותנו לקיבוץ. סיפרו על אורך חיים הקיבוצי. טוב ויפה,אבל "למה דגלים האדומים, לא רוצים דגלים האלה, ברחנו מהם". יצחק רצה לנו דבר טוב ביותר, קיבוץ. כמה שמחתי, שלא קיבלו אותנו, מוכנה לאכול לחם יבש, רק לא קיבוץ. שוב אספות השנואות האלה. אני לא רוצה לחשוב עלפי פקודת רוב. לא ידעתי על בעיות בין ספרדים ואשכנזים. בעבודה הראשונה שלי התיידדתי עם אישה,שגרה בשכונת מוסררה. הייתה לה דירת שני חדרים לשבע נפשות, ולנו היו ארבע חדרים. קצת התביישתי , ועז היא אמרה, שהיא סירבה לדירה,בת 7חדרים בשכונה שלי. אבל למה, למה? ילדיך יוכלו ללמוד ברווחה, אבל היא פסקה.שלמקום, שכוח אל היא לא נכנסת. אחרי מספר שנים הזמינה אותי מורת בני. היא דרשה ממני לטפל בבני, כהוא סירב ללמוד.ומה עם עבודה, עם חובות שלנו? כמו כול העולים התנפלנו על מכשירים, שלא היו לבו שם, חשקנו בחיים הטובים. אבל מורה הצעירה לא הבינה על מה אני מדברת, הרי ילד, הוא הכי חשוב, ואני חייבת להעמיד אותו על הרגליים. לא התפטרתי, העם יש לי זכות לבקר את האישה הזו ממוסררה? בינתיים הכול הסתדר. מצאתי עבודה, התחלנו להחזיר חובות. אהבתי את שוק "מחנה יהודה", את רעש שלו, את הריחות, את אנשים. הכרתי כול פינה בו, שאפשר לקנות בזול. אני עוברת את שוק, קונה בקמצנות. מוכר עם חיוך לעגני מסתכל עלי, מוציא מארגז שעריות גרונות הודו טריות, נותן לי בחינם. הוא בז לי, ולכן אני לא צריכה להרגיש חייבת לו, אבל עזרתו היא ממשית וחשובה לי מאוד, וזיכרון השוק הזה נעים לי גם עכשיו. מדינה חייתה ענייה, לא היו מטעמים של היום ואנשים אכלה רק חלקים נבחרים של העוף. חלקים, כמו גרנות, תכול לא נחשבו. דאגות לא עזבו אותי, מה עם חובות, משקנתה, מה יהיה עם יפטרו אותי? אנשים בעבודה צחקו לי, לטיפשותי. מחזירים חובות רק עם יש כסף, ועם אין,"שולמן ישלם". מי זה שולמן? והם צחקו. ומי עבודה לא מפטרים אף אחד. בכל זה דאגתי, ומי יצא צודק? פיטרו אותי. בעלי התפטר מרצונו שלו, וכך התחילה חגיגה. לילות לא ישנתי, איך להאכיל משפחה, מה עם החובות. לא פתחתי את הדלת, פחדתי, שבאו לזרוק אותנו לרחוב. יום אחד קניתי דבר-מה בשוק. למחרת שוב הייתי שם, החפץ זה נמכר במחיר זול יותר. דרשתי להחזיר לי כסף. המוכר סירב כמובן, ועמר, שהוא "קורדי".זה הקפיץ את זעמי, למרות, שלא ידוע לי על מה מדובר. הלכתי למשטרה. בתחנה ישבו שני ילדים, שוטרם. דרשתי עזרה.- על איזה סכום מדובר?-לירה- בסוף אחד משוטרים הלך איתי. הגענו למסעדה. שם ישבה סלטה ושמנה של השוק. אני כעוסה, סתורת שיער מצביע על האיש.כול דיבורים פסקו.כול עיניים כוונו עלינו. שוטר לא נתן לי לדבר, הוא עמר משהוא לאיש, ושעל אותי עם אני מגישה תלונה.-לא תלונה, לירה אני רוצה.- תן לה לירה שלה-. איזו הרגשה טובה הייתה לי. אני במדינה שלי, ועוזרים לי! כך התחילה דרך ,רבת השנים של יציאה מהמשבר. לא ביקשנו עזרה מרשויות, בוגרת שיטה סובייטית, היה לי ניסיון לחסוך.ניסיתי להתפייס עם האיש מהשוק, והוא פנה לי אורף. לא הבנתי את בושה, שעשיתי לו. בעלי מצא עבודה רחוק מהבית, ואני שכבתי עם כעבים אחרי ניתוח לב. בן הקטן סעד אותי. הוא קנה במכלת בהקפה.סכום, שדרשו ממנו היה מופרז. אחרי, שהתאוששתי, דיברתי עם בעל החנות.-לולי שיקרת אותי, זה היה מגיע לי, אבל לשקר את ילד..- עז מה את רוצה?- נקבתי בסכום. הוא התחיל לכתוב לי המחאה.- זה לא מספיק, יש לי מינוס בבנק ואני רוצה רבית. הוא צחק ורשם לי רבית,סכום קטן, אבל הייתי מרוצה, וגם הוא לא יכול לראות אותי בלי צחוק.אני מודה להם, היו נפגשים עם טעם רע, אבל את אנשים האלה אני זוכרת בסיפוק. היגיעה עליה שנת 90,והייתי מתנדבת עצל עובדות סוציאליות. הבנתי כמה קשה היה איתנו. עולים כול כך שקועים בבעייתם, שבקושי קולטים את הסביבה, כך היינו גם אנו. כאשר ישבתי בבית, בלי עבודה, מכונסת בתוך עצמה, הפסקתי לשיר. תמיד שרתי חרש בתוך כול עיסוק, והפסקתי.ימי היו ריקים,הכול נפל לי מידיים. התחלתי לדפדף בספר זול, הם היו בכול מקום. עף פעם לא אהבתי רומן רומנטי, אבל את זה ריתק אותי. כמה מילים היו בראשותי, והבנתי,שמדובר בספר פורנוגראפי. לא קראתי ספרים כאלה, כול עניין מיני היה טאבו. וואו, את זה רוצה אני. התחלתי לקראו בהם.לא הבנתי הכול, אבל התוכן המעורפל בעיניי, נתן להם נופך סודי ומעניין. ספרים המתורגמים האלה נכתבו בשפה אחידה,וכאשר נפגשתי אותה מילה הרבה פעמים, זכרתי אותה. הסתרתי אותם מילדים, הם ידעו הרבה ממני והתביישתי בבורותי. כך לאט רכשתי נאמנות הקריאה. בסוף הם שיעממו אותי,אבל חופשי אני מדברת על מין, גם עם נכדיי. עברתי לספרים אחרים. עולם שלם של חיים יהודיים, שזורם בחיי עמים אחרים נפתח לפני. לפני שנים , כאשר התברר גודל מחלת לב שלי, דקלם לי רופא בכיר את האמירה של רופא ,מפורסם עוד יותר, שחולה במצבי לא יכולה להתחתן, עם היא נשואה, לא יכולה להבאי ילדים, ולא לעבוד. חלומותיי נגדעו.לא ביקשתי גדולות,רציתי משפחה ועבודה מעניינת ורגילה, בחופשות מסאות תרמילים. הכול אבד לי. אז למה לי חיים האלה?. התעקשתי, ואלוהינו שלך לי עזרה, רופאים טובים. גם עבודה ומשפחה אפילו מסאות מוגבלות ערכנו.וכאשר שוב צנחתי הגיעו ל ברית המואצות ניתוחי לב. רופא טוב עשה לי ניתוח והמשכתי בחיים. והנה כאן, בארץ שלי אני נשארתי בלי עבודה. היא לחם קיומי בכול הבחינות, נדניה מאמי, ברוך זכרה, ואבדתי אותה.עבודה הייתה סמל ניצחון על מחלה,עצמאות שלי. וכמו בילדותי הרחוקה נשלחה אלי עזרה משמיים, ספרים, שגם הפעם משכו אותי מהתהום.אבל הייתה זו עברית, שפת אבותיי. לגבי מעגל נסגר. אני לא יהיה ישראלית, אשער עולה ותיקה,למרות, שהרגלים שלי השתנו מאוד, מאוד. חומוס זוללת,מפלפלת תבשילים,רק בשר כשר נכנס אלי הביתה, וכינוי "רוסיה",שנוא עלי בעבר, מקבלת בהשלמה. ילדיי, הם אשכנזים גמורים, ונכדים, בעקר קטנים…"שקט" צורחת ילדה. "סבתא רוצה שקט במכונית".והתחיל בלגן ישראלי רגיל. הם רבים בקולי קולות, ולא אכפת להם מאשכנזים וספרדים גם יחד. כך פועל,לדעתי, חוק של דור השלישי.

פורסם בקטגוריה זיכרונות | להגיב

מי גבינה

אמא הצליחה להסיג תרופה מבוקשת, ובתמורה קיבלה רשות לקנות במחיר עלות תוצרת של מחלבת כפר בו התגוררנו בזמן המלחמה. היא שלחה אותנו להביע מי גבינה, אני זוכרת יום קיץ חמים ואותנו, שתי ילדות משתרכות בדרך מאובקת,עוברת באמצע הכפר, עם דלי מי גבינה. במחלבה עשו גבינה לבנה, חמאה, שמנת.זה לא נועד לאכלוסיה, אלה לחזית, ואנשים קיבלו את ההסדר. מלחמה חייתה מלחמת עם, הדורשת הקרבה מכול אחד, אבל כשאנשים ראו את האחדים, שמשתמשים במוטרות האלה, הם יצאו מדעתם מזעם. בכפרים מצב היה קצת שונה, פרות ועזים אחדים היו ברשות פרטי, וכעס היה פחות חזק, אבל מורגש . ובכן, אנו עם מי גבינה שלנו, שקועות בה. מראה, ריח מפטה. בלי מילים שמים את הדלי על האדמה. אחותי יורדת על בירכיים ושותה את נוזל השמימי. אני מחקה ומחקה אלף שנים. סוף, סוף היא קמה, תורי. אני יורדת, מחזיקה את הדלי בשתי ידיים, שמה את ראשי בתוך הדלי ומנסה לשתות. הנוזל נכנס לפה, לאף. אני משתועלת ומתחילה מחדש. הפעם רק שפתיים שמתי על פני הנוזל ושואפת אותו פנימה. המשקה קריר, טעמו מתקתק, חמצמץ,ממש חגיגה. הוא הרווה את מעיים, ממלה את בטני. היא, הבטן נעשתה כמו כדור נפוח, ואני נאלצת לקום.אנו ממשיכות בדרך. כך חוזרות אנו מספר פעמים על השתייה. כמה הבענו הביתה לא זוכרת,   אמא לא נזפה בנו. לאמא היו דעות מיוחדות על חינוך. אחרי הרבה שנים, כאשר גרנו בפרברי מוסקבה בחנויות אחדות הופיעו בוטנים. פעם בחודש אמא הביעה אותם הביתה והחביאה. אני לא הבחנתי, אבל אחותי, שבטוף שבוע הייתה חוזרת מלימודים, תמיד הרגישה אותם. היא ציווה עלי לחפש. אמא ניסתה מקומות רבות, תמיד מצאתי. אמא לא התרגשה, היא אמרה, שחיסלנו מנה חודשית,לא יהיה אחרת.היו גם דברים אחרים, היא כאילו לא הבחינה, שסחפתי מארנקה גרושים [גלידה עלתה 10 גרושים].למרות החלתתי לתת לילדי חינוך אחר, תופסתי אתעצמי במעשי אימי. אני זוכרת, שכעסתי על ביתי: היא לא עשתה שיעורים, לא ניקתה, אפילו כסף קטן לא יודעת לסחוב ממני. נעלבת היא טענה שלוקחת, גם לוקחת כסף, ולא אשמה, שאני לא סופרת.רק עז נרגעתי. http://www.echo.msk.ru/blog/echomsk/866888-echo

פורסם בקטגוריה זיכרונות | להגיב

כוזרים

סביטוסלב,בן של הלגה, נסיכת רוגים, שיסף גרנו של יוסף,מליק כוזרים. תם פרק בהיסטוריה, התחיל אידן חדש. לא היה לו, לסביטוסלב שום סיכוי לנצח,לפרחח הצעיר הזה. בן הסורר, הוא לא קיבל על עצמו שום רסן. גם בתקופה הפראית זו..נסיכה הלגה, שליטת קייב נאלצה להרחיקו מהשלטון, והעדה לרשת אותה את בן הלא חוקי שלו, וולדימיר. סביתוסלב חי חיי נווד עם כנופייתו על ביזה. הוא היה דומה באופיו לאבות אבותיו וורנגים, שבאו מצפון הרחוק, מארצות סקנדינביה. הם היו בנים צעירים במשפחה. רק בכורים ירשו את הרכוש. חסרי כול, הם צברו רכוש במלחמות ורצח. רבים מהם לא השלימו עם נישול. הם נכנסו למצב פסיכוטי. אחוזי אמוק הם התנפלו והרסו כול דבר, שהיה בדרכם,רצחו אנשים, בעלי חיים בלי הפחנה. הם מהוו סכנה לחברה ושלטים שלחו אותם לארצות רחוקות. נתנו להם ציוד, ספינות והספקה לדרך. הם חיו על ביזה, סחרו בביזה ,שערכו בדרך,כך התפתח מסחר ביו צפון ודרום.. וורנגים התפזרו בכול אירופה והגיעו לים התיכון. במזרח הגיעו לביזנטי. מצפון לדרום אין ים, אבל הם בחרו בדרך של מים, של נהרות ואגמים. במקומות, שלא היה בהם מים ספינות נמשחו ביבשה. הם כבשו את השבטים,שנקרעו לדרכם, בנו מבצרים קטנים מעץ והמשיכו הלאה. כך הם פגשו את פינים, אוגרים ואחרים. הם כבשו גם חלק משבטי סלאביים ושלטו על עמים הכבושים,הכריחו אותם לבנות מבצרים,להתגייס לצבא,לשלם מסים. ספינתם היו צרות, משוטים ארוכים חרטומם גבוהים מאוד מקושתים בפסלי עץ, של ראושי דרקונים או נחשים, מפחידים מאוד. גם נשים היו איתם, לוחמות חזקות, כמו וואלקיריות. כך הגיעו ותפסו גם את קייב.מקומיים קראו להם וורנגים, וורגים, רוגים,רוסים. הם היו הרבה יותר גבוהים מהסובבים אותם, חזקים עם איניים אפורות או כחולות,קרות ומאיימות. כזה היה בנפשו סביטוסלב. הוא גילח את ראשו,השאיר צמא באמצע. לא היה איש, שיכול לעמוד כנגד שנאה, שפרצה לעתים קרבות מעיניים שלו, רק אמו, הלגה. היא ניסתה לשדכו לנסיכה ביזנטית ולא הצליחה.היא שלחה מפניה את שפחה סלאבית, אם נכד שלה,וולדימר והיא שנאה את כוזרים.

רחוק, רחוק מהמקום הזה, שם, במזרח הרחוק חיו להם שבטים הונים. הם גידלו צאן, בקר, סוסים. אדרים עצומים היו להם. שדות מרעה ללא גבולות היו לרשותם. ילדיהם רכבו לפני , שידעו ללכת. שבטים האלה, חבבי ביזה חיו במלחמה מתמדת בינם ובין עצמם ובין עמים שכנים. כולל סינים. הם בזזו עדרים, תפסו שדות מרעה, חפצים,יקרי ארך. סינים נאלצו לבנות חומה. שעומדת עד היום. צעירים הונים אהבו משחקי מלחמה. אגדה מספרת, שאחד מנסיכי יצא למשחק הזה עם צבאו.הוא לקח עמו אשתו האהובה,נדירה ביפיפייה.הם עשו תרגילים: כוונו את החיצים לדבר-מה ופתאום לפי פקודה, יראו כולם למטרה אחרת. כול זה תוך דהרה על סוסים. תרגיל היה רגיל, רק, מטרה שנבכרה על ידי נסיך הייתה אשתו. את אלה ,שלא יראו בה הוא הרג בו במקום. פעם אחרת, כאשר הוא עשה את התרגיל לאביו, אב נראה כמו קיפוד מהמון חצים בגופו. כך צעיר הפך לראש השבט, וכעבור זמן הוא הוביל צבא הונים לפלישה . הם שטפו את אסיה ואירופה. על מעשי הונים נכתבו הרבה, מאות שנים אחרי, הם עוררו פחד, זוועה.

עברו הרבה שנים, מאות שנים, התפרקה מלכות של הונים. הם התערבבו עם עמים הנכבשים ונוצרו עמים אחרים. אחדים מהם חיו בהרי קווקז וסביבם. היו בולגרים על נהר העצום איטיל, פצינגים על מרגלי קווקז, אלנים, סבירים,מדיירים[הונגרים], אזרים ורבים אחרים. גם כוזרים. הם התמקמו בהרי קווקז ובחצי האי קרים. בין הרבה עמים, שנוצחו וחיפשו מקלט בין סלעים האדירים של הארץ זו, וכוזרים פגשו שם בין האחרים, גם ישראלים ויהודים. את ישראלים גורשו אשורים ממולדת אחרי כשלוש שנות מצור.אשורים הביעו במקומם מורדים אחרים מבבל ומערב. בהמשך נקראו הם שומרונים. שבטי ישראל הגיעו גם למדינת מדי, למרגלות קווקז, על ספת הים כספי. בהמשך אחרי הריסת בית ראשון על ידי בבלים וגירוש הצטרפו יהודים אחדים אל גולים הקודמים. כוזרים, כמו יהודים נאלצו לעזוב עיסוקים קודמים שלהם, כמו חקלאות ורעות עדרים גדולים ומצאו נישה לפעולתם. הם הקימו דרך המשי.היא עברה קרים, קווקז, איטיל [וולגה], בוכרה והלה למזרח להודו, לסין.הייתה גם דרך צפונה משפך האיתיל למלה לבולגרים. רוסים ובזנטים השתתפו במסחר הזה. כוזרים הכירו את הדרך, יהודים תרמו בארגון. לאורך המסלול הם נעזרו בשבטי ישראל והונים. הם בנו תחנות מסחר ומנוחה ותוחזקו אתם. כוזרים התחזקו והלכו, הקימו אימפריית כוזרים. בראשה עמד כגן. את הבירה העבירו מיער שמנדר , שבמרגלות קווקז לשפך איטיל וספת הים כספי.[ ים כספי לעיתים קראו ים כוזרי], וקראו לבירה החדשה "איטיל". נהר דון, קרים, חלק גדול של קווקז, אזורים נרחבים סביב נהר איטיל[וולגה].גם קייב הקימו כוזרים כתחנת מסחר [רוסים כבשו אותה מידיהם ] נכללו לתוך אימפריה כוזרית.עמים רבים חיו בתוכה, כולל שבטים סלאביים. הם נלחמו יחד עם כוזרים ברוסים. בין אצילים כוזרים ויהודים עשירים נרקמו יחסי נישואים. יהודים הורישו את הונם לבנות במשפחה מעורבת, כדי לשמור על יהדות. כך משפחות עם אם יהודיה התעשרו. למרות שדם יהודי הלך ואזל. בשלטון הופיע אוד שליט יחד עם כגן, מליק מיהודים. שלטונו התחזק וכגן היה מין נסי כוזריה. בהמשך הגיעו לקבלת דת יהודי. היו סיבת רבות לצעד הזה. אחרי אשורים ובבלים לקווקז באו פרסים, אחריהם ערבים, שוב פרסים. גם רומים היו בתמונה. כולם נלחמו בכולם. במלחמות אלה הפסידו ונצחו כוזרים . התפרקה רומה, ביזנטי קיבלה נוצרות, מדרום קווקז באו ערבים מוסלמים. ומצפון מערב רוסים.כוזרים נלחמו וסחרו איתם.הם נלחמו באכזריות לא פחותה מאחרים. ידוע, שפסח, מצביא כוזרים העניש את קייב.לא הרבה נשער מעיר אחרי פלישתו. הוא רצח נשים וילדים, מחר לעבדות גברים רבים. שנים רבות אחרי פלישה, אמהות הפחידו בשמו את ילדיהן..בשבע עיניים שמרו כוזרים על בטיחות ורציפות המסחר שבדרך המשי.. שיירת יוצאת לדרך ארוכה. היא עוצרת בתכנות המסחר, נחה, באים סוחרים מהסביבה, קונים ומוכרים.ראש השיירה מקבל הסברים על בטיחות בדרכים, יעוץ לגבי צורך בהגנה. שבטים, שבכשר עם כוזרים, מלווים ומוסרים את השיירה לשבט אחר. כולם יודעים על אכזריותם של כוזרים, עם ישדדו את שיירה. הם מקבלים שכר גבוהה, אבל לסוחרים היה כדי.

סחורה יקרת ערך מובאים על ידם. יהלומים, זהב, תבלינים,משי,פרוות יקרות ועד. גם דברים רגילים עוברים מיד ליד.. כך שיירה נמשחה לדרכה מתחנה לתחנה. עם מזל מעיר פנים, שיירה נכנסת לכוזריה. דרכים בה בטוחים, אבל סוחרים ממהרים לשוק הגדול, לאיטיל. מרחוק נשמע רעש של שוק. הוא ממוקם על שטח מאוד גדול ליד הבירה. כול פלאי טבל אפשר למצוא בו, מסודר לפי סוג הסחורה. שומרים מסתובבים, בכוח מפסיקים אי סדר הקטן ביותר. בודקים, מקבלים מס, ומובילים את השיירה למקום מיועד לה. מס גבוהה מאוד,אנשים מתלוננים, מתווכחים, אבל משלמים. זה זמן מנוחה.

מנאמני החיים לרשותם. לבושים פאר,גופם אחרי עיסוי שמנים, זקנם מריח בושם יקר, המטיילים, מגישים מתנות, יקרי ארך למי שצריך ונהנים מהחיים. אחרי זמן מה עמוסי בסחורה חדשה, עוזבים, חוזרים הביתה. כוזרים החזיקו גם בקרים והעבירו לשליטתם ערי המסחר רומיים שבזנטים רצו אותם תחת שליטתם. נסיכה הלגה בעיניים כלות ראתה את הרכוש העצום, שזרם אל כוזרים. גם שבטים סלאביים לא להטו לעבור תחת שליטתה.כסף רב, אורך חיים נוודי [הם לא בנו ארמונות רבים] אפשרו לא להכביד במסים, לא לגייס אנשים לעבודות בנייה. והגנת הכורים אפשרה לשבטים לעבוד אדמות פוריות מזרחה. והלגה שנאה את כוזרים.

איך יצא, שבן הפרחח שלה הצליח להרג את המליק ומההלם צבא המםודר וגדול ברך, אבל זה קרה. כוזריה לא חזרה לעוצמה.חלק מהם קיבלו אסלם, חלק נוצרות. הם התמזגו עם עמים אחרים ונוצרו עמים חדשים. באוקראינים, קוזקים, אזרים יש חלק מכוזרים. דרך המשי , שמעשי ביזה שוב השתלטו עליה, הפסיקה לפעול. להלגה לא היה כוח להחזיק בה. רק מונגולים אחרי מאות שנים שוב הפעילו אותה. רוסים הלכו והתחזקו. על אדמות נרחבים של כוזרים קמה רוס של קייב. ניצחון האדיר של סביתוסלב הושם בצל. למה? על ניצחון הגדול של אלכסנדר מוקדון ידוע לכולם. גם לו, למוקדו, מלך הלא חשוב של מדינה הקטנה על חצי אי בלקן לא היה שום סיכוי לנצח את מלף פרס ,דריי שלישי, מצביע דגול, והוא, מוקדון, ניצח. לומדים עליו בבתי ספר,פילוסופים,סופרים מתווכחים עליו עד היום. לאומתו סביתוסלב נשכח., למרות, שניצחנו האדיר שינה את גורלה של אסיה וגם אירופה. הייתי במקומות של כוזרים, אין זכר מהם,לא מראו שרידי תרבות של כוזרים, כול שריד, גם קטן, של עם אחר מתוחזק היטב. רק לא של כוזרים. שפה נשכחה. רק כאן, בישראל קראתי עליהם. הספר "מילון הכוזרים" הצית את דמייני.הייתי שם,דרכתי על אדמה, בה עברה דרך המשי, ראיתי את הנופים, שילוב ים כחול עמוק והרים,ירוקים. במקומות רבות, במרתפים נמצאים דיברי קודש של יהודים. מאות בשנים הם לא ראו עור היום. לא ידעתי ,שהם ישנם. על כוזרים, כעם לא חשוב היה ידוע לי,בלי פרטים, גם נסיך סביטוסלב נזכר בין השורות. לדעתי זה האנטישמיות. גידופים, אפילו פרעות הם תוצאות. הסיבה היא, שהם מתביישים בעצמם. לגבי יהודים, תקופת כוזרים היה עוד ניסיון כושל להפוך אדמה זרה למולדת, אחד מ רבים, שנארכו ברחובי טבל.ניסיון הזה נמשך כ500שנה.עד היום נשארו רק יהודי בוכרה ויהודים הרריים. לא כך לגבי עמים. לא רק ארץ הם רכשו, גם גנים במינון קטן מאוד נמצאו בעובר, שממנו התפתח עם רוסי הגדול. זה לאי נסבל עבורם. בטפרים שלופות מגרדים את נפש של עצמם, כדי לסלק ממנה את העבר שלהם, את המולקולה יהודית. כך מאז ועד היום. זו היא סיבה לשכיחת ניצחון של סביטוסלב. נרתעים מהסיפור הזה. הדבר הוא מעבר לטוב ורע, זו היא האנטישמיות. להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה זיכרונות | תגובה אחת

אי וואלעם

לענייני עבודה נשלחתי ללנינגרד. התאכסנתי בבית מלון בהתחלת שדרת נבסקי. זמן שאחרי עבודה, היה שלי. ביליתי אותו בשיטוטים. אבל קודם כול הייתה לי מטרה, אוכל. לא אכלתי בעבודה, מזללה שם הייתה געל נפש, וגם חסכתי כסף.הייתי רק על האשל וחשקתי בדברים טעימים. באמצע שדרה נמצאה חנות קטנה,של ממתקים מזרחיים, אליה כיוונתי את עצמי. ואף פעם, אבל אף פעם לא פגעתי במטרה. אני ממהרת וכבר מבינה, שחנות הקסמים כבר מאחרי,וחזרתי על ברגליים כושלות.ראשי מסתובב מרעב ואני מנסה שוב ושוב. פתאום היא מופיעה לפוני ואני בפנים. יחד עם ממתקים אני יוצאת את החנות, זורקת את עצמי על ספסל מזדמן, נוגסת חתיכה הראשונה, עוצמת עיניים , ומתמסרת להנאה, ולא אכפת לי מעוברים ושווים. רק עז התחלתי את הערב. לאן הלכתי? שיחקתי במשחק "לאן מובילות עיניים" בכול הצטלבות והמשכתי בעקבות תחושה. מקומות אפלים מושכים אותי, ויש כאלה, למרות שעיר מהונדסת, עטויה אבן. אבן ויציקה שולטות בה.תעלות רבות, במקביל לשדרות יש בה. יער רצינית, רומנטית. אני אוהבת לראות את השתקפותה במים. מראה של אבן נעשה נוזלית, מבנים זורמום במקום בתוך השמיים. בין תחנות תצפית אני מסתובבת בעיר, וכך היא נצרבת בזיכרוני. בניווט אני אפס, לכן חזרתי למלון באפיסת כוחות. בימי חופשה נסעתי לראות את אחוזות של מלכים רוסיים עם ארמנות. פארקים נרחבים,שדות פרחים, מתוחזק היטב, יופי בהתגלמותו. גם ארמון החורב, הייתי בו. יש לי בעיה קטנה עם מוזיאונים. עלינו, על תלמידים נשפכו דברי השכלה,היינו באין ספור מוזיאונים..כמה אפשר לעכל? בכניסה למוזיאון יש בי תחושה של הקאה מתקרבת. בהמשך זה עובר.יום אחד נתקלתי בבעלי. הוא ארגן לעצמו שליחות ללנינגרד,ובא בהפתעה. לקבל מקום במלון שלי הוא לא הצליח והלך לחפש אותי העירה. גם פעם הוא מצא אותי. בילוים השתנו,הם צללו עמוק בתוך הלילה. הלילות היו לבנות באונה הזו. בנינים, גשרים, תעלות הכול נראו מסתורים בעור הדמדומים. לילה אחד נכנסנו למסעדה, לאכול ולעביר זמן, כלקראת בוקר מרימים את הגשרים. תפסנו עמדה, שממנה ראינו את תעלה מים הבלתי עד הצטלבות. הגשרים הורמו אחד, אחרי שני, ,ועוד,ועוד, כמו בריקוד, ובעקבות הריקוד זה לאת, לאת נכנסו בתור אניות לתעלה, גם הן, כמו בריקוד. יום אחד בתרועת ניצחון בעלי בא עם כרטיסים. הוא נסע באוטובוס, ומישהו צעק "יש לי תיול באגם לדוגה", ובעלי חטף אותם.

דרך סידרת תעלות נכנסנו לאגם של מים מתוקים, הרבה יותר גדול מהכנרת וכמה איים יש בו. ירדנו לאי אחד, לא מאוכלס.אי ירוק כולו. תחת רגליים כאילו מזרון קפיצים, עשוי עשב. הסתובבנו באגם והגענו לאי הגדול, וואלעם.

אגדה נפרסה לפנינו. מתוך סלעים ערומים גבהו עצי אשוח בודדים. קוטרו של כול עץ היה הלא האומן בגודלו, ענפים עם מחתים בצבע ירוק-אפור התפשטו לאשרות מטרים. בין הסלעים הגבוהים ועצים האלה שבילים אפלים הובילו אותנו אל הדשה ושמש. צל עמוק ושמש התחלפו, ובכול מקום זרמו נחלים קטנים, ונשפכו לתוך אגמים קטנטנים. נתקלנו בשדה תותים בשלים.

. לפני מהפחה על האי היו מנזרים.אחד נישאר, בנוי מאבן, שהיה לבן כמו סוכר גם אחרי כמה מאות שנים. נזירים השכילו לגדל על אי הצפוני הזה ענבים, אפרסקים ועד.

חזרנו ללנינגרד, הייתי מלאה באי הזה, וסיפרתי בהתלהבות לשכנה שלי בחדר. היינו ביחסים טובים איתה, היה לימדה את הסטודנטים. ועז היא אמרה "למה את נרגשת כול כך? יופי של האי ועבודת נזירים לא נוגעים בך". נשארתי עמומה, קשה לי לתער את העלבון. הוא היה כול כך עמוק, ממש שרף את נפשי והיה איתי זמן ממושך. לא עכשיו, ואני רואה כול זה אחרת. אולי אנטישמית הייתה צודקת.

אי זה לא נמצא בארץ שלי, אני לא שייכת לו, ועלי להחזיק בציפורניים, בשיניים את ארץ שלי.

פורסם בקטגוריה זיכרונות, כללי | להגיב

מפריחי שממה

פעם בשנה נשלחו תלמידים לעבודות חקלאיות. במוסקבה וסביבתיה היה זה איסוף תפוחי אדמה בסתיו. . בסוף הלימודים של שנה השנייה בטכניון הופיעו מודעות על עבודות חקלאיות רחוק מהבית. היו זמניי חרושצ'וב, שציווה על התרחבות שטחי גידול חיטה,כוסמת, תירס. נדרשו הרבה מתנדבים לאיסוף היבול. חברות היהודיות שלי  ללימודים סירבו, ואני התייעצתי עם אחותי. "תצטערי לכול החיים, אם תפספסי חוויה זו" קבעה. לא אפספס.

הגנו לתחנת רכבת, הובילו אותנו לפינה נידחת, שם עמדו קרנות מסע.לדעתי היו חם קרנות לעברת אסירים. מטכניון שלנו היו 17 בנות וכ60 בנים.הוכנסנו לקרון אחד. לנו, לפינת בנות עשו וילון הפרדה,.היה לנו דלי לצרכים ולשינה 5קומות דרגשים. בין הדרגשים בקושי הסתובבנו, בחרתי לי מקום ליד חלון קטנטן למעלה. לבנים הוקצו שורת דרגשים בצד השני של קרון. באמצע היה מקום פנוי. דלת הזזה הייתה פתוחה כול יום, קורעת עץ חצה את הפתח. הייתי תלויה עליה ימים שלמים,סופגת לתוכי נופים וריחות קיץ. קטר עבד על פחם ובסיבובים עשן סמיך נכנס לתוך הקרון. התפזרנו בצעקות.רכבת שלנו נתנה זכות קדימה לרכבות אחרות.לפעמים הייתה רק מסילה אחת, ועצים חלפו לידנו והצליפו בנו, נשפך עלינו גשם, טל, פרחים. ועצרות היו ארוכות. התפזרנו בשטח, טיילנו, היה כיף. אכלנו בתחנות. אני לא זוכרת במה האכילו אותנו, הייתי אדישה,לא טעים. פעם הקימו אותנו בלילה, הובילו למקום האכילה.חצינו אין קץ מסילות. מדי פעם עבר לידינו קטר.ריח חם של שמן ופחם שרוך התערבב עם קרירת הריחנית של לילה, וקטר השמיע כול שובע "פוך,פוך". הגנו למקום אכילה, קיבלנו כערות מתחת וטבח מילה אותם במשהו דביק.

. רכבת הגיעה להרי אורל. מסילה הייתה מונחת על מדפי ההרים וסביבנו רקדו הרים כחולים. אחרי אורל ועד קברת הדרך הגנו למישור, שמראהו לא השתנה כול הדרך. נסיעה נמשחה חמישה ימים. מקום עבודה היה רחוק מישובים. התאכסנו בקרנות. מים הביעו בחביות. בקשו לחסוך. את שירותים שימשו שדות תירס. תירם היה גבוה, עלים עסיסיים, אבל תירם עצמו לא הבשיל. עבודה ראשונה הייתה איסוף קש, שהיה פוזר בשדה. השתמשנו במתקן מורכב ממסגרות עץ, הקשורים מלמלאה ומלמטה על ידי שרשראות ברזל. קצוות המתקן חוברו לשני טרקטורים. עלינו, על בנות היה לעמוד בתוך המסגרת וללחוץ בכול כובד משכלינו על קורע התחתונה בזמן התנועה. קש נערם לגובה של מסגרת וטרקטורים סוגרים מעגל. אנו סידרנו את ערימת קש, שחררנו את המתקן וחזרנו על אותה פעולה. צעקות, יללות, צחוק עמד באוויר יחד עם לכלוך, קש, ואבק, שסתמו לנו עיניים נחיריים, פה. שוק ציפורים. אחר כך במשאיות רכזו את הקש במקום אחד ואנו עזרנו לסדר אותו. רחצה הייתה סיפור. עשינו מעגל מחיצות מסמרטוטים וקרצפנו את גופינו בכול כוח. אחר כך קצת מים קרים מחבית, ואנו נקיות. בנים התגודדו ליד וילון. מה שראו, שמרו לעצמם.

הגיע זמן חיטה. באו קומביינים יחד עם צוותים. לכול צוות צירפו שני סטודנטים, בן ובת. אנו, שנינו סידרנו את דגן, הזורם לתוך תבע. הייתי נופלת מרגליים מעייפות. רק אחרי כשברע או יתר מצאתי עצמי עובדת לבד, קופצת מצד לצד ומסדרת את החיטה. ועז הבחנתי, שסטודנט הזה מחזר אחרי. לא הייתי רגילה לחיזורי בנים. . משיחת בנות הבנתי, שהוא בחור מבוקש. בזמן אחר הייתי נסערת, למרות, שלא בו בחרתי. אבל כול הרגשותיי היו נתונות לגבר אחר, גבר מבוגר, ראש צוות. איך הוא מקלל! שפה שלו הייתה צבעונית, אשירה.הוא קילל אחרי כול מילה. הוא פנה עלי "ביתי…בואי..לאכול דייסה…עד שתתקרר…" הייתי נמסה מדיבורו, מחיבתו עלי. גדלתי בעולם נשים. עדיין מתקשה לדבר עם גברים. כול עזרה, ליטוף, עלבון קיבלתי מנשים. בילדותי חלמתי, שדלת נפתחה, נכנס גבר ואומר "אני אבא". ואז נעצרו חלומותיי, לא יודעתי, מה יכולה להרגיש ילדה, כלפי גבר זר,שהוא גם אב, לא ראיתי משפחות שלמות.. והינה גבר הזה. הייתי עטופה בחיבתו. כול כך שונה מאהבת אם. כמה כוח הרגשתי, כמה ביטחון! הלכתי בשדות, לבד, שום רע לא יכול לקרא לי. ישנתי בחוץ, בחברת גברים צעירים מוגנת, בטוחה. מילים מלוכלכות יצאו מפי בקלות. הייתי גאה בעצמי, נעלמה מגושמת השפה שלי, ביישנות. שנים עברו, ואני, אישה זקנה, מודה לאלוהים, על הזכות לגעת באהבת אב,

התרוקנו שדות חיטה, קומביינים על צוותיהם חזרו הביתה. עברנו לשדות של כוסמת.באו טרקטורים. בצוות הטרקטור היו נהג ועזרו. צירפו עליהם סטודנטית אחת, היינו חמש בנות ואשרה גברים צעירים.שוכנו אותנו בקרון אחד, רחוק ממכנה. בקרון הייתה פינת בנות, מופרדת בוילון, מקום של שולחן וכיסאות ופינה גדולה של גברים. היינו יחד יומם ולילות. היה מאוד שמח. בחורים לימדו אותנו לנהוג בטרקטור, ניסיתי לרכוב על סוסה זקנה, ניסתי לעשן, חיי הילולה. הם לקחו אותנו לריקודים. ריקודים היו רעשנים, גסים, ביקשנו לחזור ולא הסכמנו לבילוים דומים. הם התחילו להציק לנו. הערות מיניות, פוגעות התעופפו באוויר. היינו במתח מתמיד. פעם בשדה רציתי לשירותים. ביקשתי לעצור והלכתי רחוק, רחוק. אבל במישור אין מקום להסתתר בו. כשהסתכלתי אחורה, ראיתי אותם, עושים לי תנועות מגונות, המשכתי ללכת. פתאום התרטבתי, נאלצתי לחזור. הם צחקו עלי, הסבירו על עבריי בגופי ותפקידם. ניסיתי רק לא לבכות לפניהם. בערב הסתתרתי מבושה. הפסקתי לשתות מים ביום. מעז לא הייתה לי דקה שקטה, לא ביום, ו לא בערב. התביישתי לספר, אבל לא הייתה לי ברירה.פניתי לאחת הבנות, למדנו יחד באותה קבוצה. גליה הייתה מין מנהיגה. היא לא חילקה לנו פקודות, כך אנו התייחסנו עליה. היא אמרה, שלא יודעת מה לעשות. הצעתי לפנות לחבר שלה, וולודיה, וכך עשינו. היכן היו ראשינו? מה הוא יכול לעשות, ילד רזה כנגד חסונים האלה? התברר, שילד זה קורץ מחומר גברים. בערב הוא הוביל אותנו לשדה קש, שם בילינו לילה. איזה לילה! הוא היה כמו קטיפה שחורה , בצבע ולמגע. שכבנו על הקש וראינו עלומות אור חותכות את הקטיפה הזו, ושמענו קולות רחוקים,צועקות את שמינו. כך נרדמתי, גם בשינה התענגתי על אושר וביטחון.

למחרת התייצבתי במקומי וחיכיתי. לטרקטור היה מחובר מתקן סכינים מסתובבים, שקצרו את הכוסמת. היבול היה כדל, שמעורר רחמים. סתם הסתובבנו בשדה. רק קוצים התגלגלו שם, אבל ידי היו מלאות עבודה. הייתי צריכה לזרוק כול דבר, שנכנס בין השיניים..צוות הגיע, מיד הרגשתי את כעסם. כללות נחתו עלי, ולא רק כללות מיניות, גם אנטישמיות.שתקתי, פחדתי. גוש קוצים גדול נכנס בין השיניים והסתובב יחד איתם, קוצים, אבנים,אבק נזרקו לי בפרצוף. ביקשתי לעצור, נהג התעלם, צחק. תסקול, עלבון התפוצץ בראשי. קפצתי ממקומי ונעמדתי מול סכינים. לא היו לי מחשבות, רק זעם עיקש. הסתכלתי על סכינים המתקרבים בלי לזוז. כאשר סכינם היו ליד רגליים שלי טרקטור נעצר. רק עז פניתי לעבר נהג. הוא היה לבן, כמו סיד. כמו זקן ירד מהטרקטור והלך מתנדנד, ושם,רחוק בשדה נפל. ניקיתי את סכינים והתיישבתי במקומי. שתקנו. אחרי הרבה זמן הוא חזר והמשכנו בעבודה. עד הסוף עבודות כמעת לא החלפנו מילה. סוף, סוף יכולתי לנשום, הרגשתי, שפצע נפתך ומוגלה יצעה. אחרי כוסמת אנו, הבנות חזרנו למכנה.

עבודות כמעת נגמרו. חזרתי לשיטוטים בשדות. פעם פגשתי אותו. את נהג. הוא התנצל והציע להשלים. ידעתי עז, ויודעת עכשיו, שבחור הוא טוב, אבל מילים אנטישמים שלו שברו אותי. טוב, רע לא רציתי אותו.

היינו רעבים. מזון היה, גם היה. בבוקר  חלב טרי, עשיר, טעים. בצהריים הביעו בשר טרי. טבחיות הכינו נזיד ממנו, שמו כוסמת, תפוח אדמה.ריח מגרה היה. ואז הן לקחו קופסאות גדולות של שמורי ירקות, שפג תוקפן לפני מאה שנה. כול תחנונינו לא עזרו. תכולתם הוכנסה לתבשיל וריח ריקבון מתפשט.מה לעשות, אכלנו. בנוסף לרעב בא רוח קרה, הופיעו פתיתי שלג, בלילות קפאנו בקרון. וולודיה בא לעזרתנו, הוא עשה מערה בתוך הקש, שם ישנו.כאשר היה לנו צורך לצאת בלילה, הערנו אתו, והוא ליווה אותנו. ואם המסכן לא התעורר, גליה העירה אותו. הוא ארגן משאית, ונסענו לעיר הקרובה יותרמ200 ק"מ. התעלפתי בדרך. התעוררתי ביורטה קזחית.היה שם נקי,חמים, על אדמה מונחים שטיחים עבים,יפים.נתנו לי קומוס מחלב גמלים. כך פגשתי בראשונה מחלת הלב שלי. בעיר החלטנו, שנטייל אחרי אוכל. נכנסנו למזללה, לו זכור לי אוכל עצמו, רק כמויות, עד, שהפחתי לנקניק מלא. לא יכולנו לזוז, לטייל. חזרנו. סוף, סוף חוזרים הביתה.נתנו לנו פתקים של קמות הדגן, שכול אחד צבר, בגאווה הגשתי לאמא את משכורת הראשונה שלי.ברכבת ישנתי כול הדרך חזרה. בתחנה, במוסקבה שרנו שיר הכי מלוכלך והתפזרנו.

פורסם בקטגוריה זיכרונות | 2 תגובות